פקודותיו במבטא יקי מובהק. לא התקשיתי לזהותו, על אף שפניו היו עטורות בזקן עבות. זה היה ד״ר וולפגאנג פון־וייזל, שהיה אז בן 72. רק שש שנים לפני כן הייתי עוזרו הפוליטי. מבחינתי, זה יכול היה להיות גם לפני מאה שנה. אינני בטוח שזיהה אותי. החלפנו כמה מילים, אך לא נוצר קשר אמיתי. היינו כלואים בעולמות השונים שלנו.
ביום הרביעי של מאבק האיתנים על נגבה ועיבדיס נחלו המצרים הצלחה שהיתה עלולה להיות מהלומה מכרעת. הדרך היחידה לנגבה, זו שעברנו בה עשרות פעמים בדרכנו לקיבוץ הנצור, נותקה. המצרים תפסו גבעה קטנה על הדרך והתבצרו בה. עד לאותה עת כלל לא שמנו לב לגבעה זו, גבעה 105.
נקראנו משינה עמוקה ורצנו אל הג׳יפים. הגענו לנקודת היציאה, מחנה ג׳וליס, שנבנה על ידי הבריטים. משם הסתעף הכביש לנגבה. נאמר לנו שהמצרים תפסו קטע של הדרך, שנגבה מנותקת, ושעלינו לפתוח את הציר בכל מחיר. פלוגה של חי״ר תתקדם לעבר המצרים לאורך הכביש ותכבוש את המקום בחזרה, ועלינו לעזור לה.
התקדמנו בחושך בכביש, אט־אט, בלי אורות. הנורות המצריות סימנו לנו את היעד. הגענו עד למרחק קטן, ירינו בכל המקלעים, ואז הסתובבנו וחזרנו לג׳וליס. קל ופשוט. יצאנו בזול.
אך בג׳וליס המתין לנו המג״ד. המכה שלנו, הודיע, לא הספיקה. פלוגת הרגלים נתקלה בהתנגדות עזה, סבלה אבדות ולא כבשה את העמדה. עלינו לחזור ולהכות שוב. (כשאני כותב זאת מתנגנת בראשי הקריאה של הנרי החמישי במחזה של שייקספיר: ״עוד פעם אל תוך הפרצה!״)
הפעם עלה צ׳רה עצמו לאחד הג׳יפים ונטל את הפיקוד לידיו. קדימה. נסענו יותר מהר ועברנו את המקום שבו עצרנו בפעם הקודמת. הפעם לא עצרנו. פתאום נפתחה עלינו אש מכל הכיוונים, מטווח קצר מאוד. הג׳יפ הראשון ירד מן הכביש ועלה על שוחה מצרית. הגלגלים שלו דרסו אנשים חיים. ירינו כמו משוגעים, וכך גם המצרים. ירדנו מהג׳יפים בתוך האש כדי להרים מהארץ את אחד הנהגים שלנו, שנהרג במקום ונפל מהג׳יפ, וכמה פצועים. העלינו אותם לג׳יפים ודהרנו איתם לנקודת האיסוף.
מצב הרוח שלנו היה מחורבן. חשבנו שנכשלנו, ושגם פלוגת הרגלים לא השיגה את המטרה. ואז באה הבשורה המדהימה: זה היה ניצחון גדול! המצרים ברחו והשאירו אחריהם שני תותחים, כמה זחלים ופיאטים.
שמחים עד הגג חזרנו לסוואפיר כדי לישון סוף־סוף. אך זה לא נגמר עדיין. כמה