מאנשי פלוגת הרגלים היו חסרים. נראה שנשארו הרוגים או פצועים בשטח. האנשים שחזרו היו תשושים לגמרי. התנדבתי לחזור למקום הקרב יחד עם אחד החברים, הפעם ברגל, ולחפש אותם. התקדמנו עד לקרבת העמדה המצרית הנטושה. הבוקר התחיל להאיר. לא מצאנו איש.
במהלך היום הגיע אלינו ״הדף הקרבי״ היומי של החטיבה. הוא תיאר את הקרב בצבעים לוהטים, ובייחוד את הקטע שבו עלו הג׳יפים על העמדה המצרית ודרסו את המצרים בגלגליהם. הדף הסתיים במילים: ״אבני מסורת קרבית - לציון המשימה ולאות הוקרה וכבוד תיקרא מעתה הפלוגה הממונעת: שועלי שמשון.״ אגדה נולדה.
רק כעבור שנים נודע לי עוד פרט על אותו קרב: אחד המצרים שנפצעו שם היה קצין־מטה צעיר בשם גמאל עבד־אל־נאצר.
את התואר ״שועלי שמשון״ שאל קובנר מספר שופטים (פרק ט״ו): ״וילכוד !שמשון] שלוש־מאות שועלים וייקח לפידים הפן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בשני הזנבות בתווך. דבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים דבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית.״ לא פעם עלתה בלבי השאלה מה הרגישו השועלים עצמם כאשר נשלחו למשימה זו.
כעבור כמה ימים, כשעברנו שוב באותו המקום, שמתי לב לנעל המושלכת על הארץ, בין קסדות מצריות ושאר שרידים מהקרב. ליד הנעל היו שני שלטים לבנים קטנים. על אחד היה מודפס הסהרון והכוכב של הדגל המצרי, ובשני נאמר: ״חייל מצרי. 15.7.48״. נראה שהקברנים עשו את עבודתם בחופזה, או שהרוח העיפה את העפר. כשירדתי לצלם, שמתי לב שזו לא היתה נעל מושלכת, אלא רגלו של חייל מצרי שהזדקרה מהאדמה.
התצלום נשאר אצלי - תזכורת למהות המלחמה.
כאשר הבאנו ליחידות החשופות תחמושת ומזון, הם התנפלו לא פחות על חבילות ״הדף הקרבי״.
זה היה מסמך מיוחד במינו: דף יומי מודפס שהוציא מטה החטיבה לכל היחידות. כבר אז קראתי אותו ברגשות מעורבים, קל וחומר עכשיו.
אביהם הרוחני של ה״דפים״ ומחברם היה אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה, אותו איש חבוש קסדה שהקשבנו לדבריו בחיוך ערב הקרב על אישדוד. הוא היה איש אמונו של מפקד החטיבה. אפשר לומר שהיה אחד משלושת אנשי