המפתח במפקדת גבעתי, שכל שלושתם היו - בוודאי לא במקרה - אנשי ״השומר הצעיר״. אבידן היה איש קיבוץ עין השופט, סגנו, מאיר׳קה דוידסון, היה חבר קיבוץ אילון וקובנר היה חבר עין החורש.
כפי שכבר אמרתי, קובנר היה עוף מוזר בעינינו. הוא היה משורר, וגם נראה כך - פנים חיוורות ורזות, עיניים לוהטות, תספורת מוזרה. הוא גדל בווילנה, היה ממקימי המחתרת היהודית בגטו, ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים. שם ספג את שיטות הצבא האדום ואת סגנונו.
כשאבידן בחר בו לתפקיד קצין התרבות, הוא ידע שהוא רוכש פוליטרוק קומיסר פוליטי מן האסכולה הסובייטית. ואכן, קובנר חשב שתפקידו הוא ללמד אותנו לשנוא את האויב ולנהוג בו באכזריות חסרת רחמים. הדפים שלו היו מנוסחים בפאתוס חסר מעצורים.
כל זה היה זר לאבידן, טיפוס גרמני קר רוח, שחסך במילים ושנא הגזמות, ועוד יותר למאיר׳קה, קיבוצניק חייכני ומעשי. זה היה גם זר לגמרי לרוח החיילים, צברים שבזו למליצות נבובות ולעגו למה שנקרא בפיהם ״ציונות״. באמצע המלחמה כתבתי מאמר שבו יצאתי בחריפות נגד פולחן השנאה. איננו פועלים מתוך שנאה לאויב, כתבתי, אלא מתוך אהבה לעמנו. גרשום (״גוסטב״) שוקן התלהב מהמאמר הזה עד כדי כך שפרסם אותו בעיתון הבוקר שלו, ״הארץ״, ולא בעיתון הערב ״יום־יום״ שבו פורסמו רשימותי הקרביות.
ובכל זאת אהבנו את הדף הקרבי. הוא סיפק לנו את המידע שהשתוקקנו אליו:
מה עושה החטיבה כולה, מהם יעדיה, מהי תמונת המערכה הכוללת, מה מקומנו בה. התרגלנו לסגנון המוזר, והוא חדל להפריע לנו. הרי לכל אחד מאיתנו היתה איזושהי מוזרות, ולמדנו להתייחס בסלחנות זה למוזרותו של זה. פלוני הוא ג׳ינג׳י, אלמוני שר בכל הזדמנות, אני כותב ואבא קובנר אוהב פאתוס.
בראש כל דף הופיעו המילים: ״חזית הדרום - מטה חטיבת גבעתי״ ולידן סיסמה מודגשת בקו שחור עבה: ״מוות לפולשים!״
הדף הקרבי שבו הוענק לנו תואר הכבוד ״שועלי שמשון״ נשא, לדוגמה, את הכותרת ״כלבי אנגלו־פארוק תחת גלגלינו! מכת החושך - מכת הדם!״ פארוק, מלך מצרים, היה בעיני קובנר המארכסיסט משרתם של האימפריאליסטים הבריטים השנואים.
בשעת ההסתערות רותקו יחידותינו באש חזקה של האויב - שכוחו נמדד לגדוד מלא - ובקרב ממושך ועז פנים־אל־פנים הוכרע צבא האויב -