עלינו לג׳יפ. כל איבר בגופי התנגד, אבל לא היתה ברירה. הנהג התניע, ואז הופיע ג׳יפ מהכיוון ההפוך. ישב בו הסמג״ד. ״יאללה, כולכם חוזרים לסוואפיר!״ פקד.
לחזור? עכשיו? ואז ראינו מה שהוא ראה: באופק הופיע פס דק של אור.
הגופות של ונצובר וקוצר לא נמצאו מעולם.
אחרי מנוחה בשוחות של סוואפיר ירדנו לכביש וחזינו במחזה מרהיב: גדוד שלם עבר על פנינו. פרצופים רעננים של חיילים חדשים, עליזים, שניכר עליהם בעליל שטרם ראו קרב.
זה היה גדודו של משה דיין. הוא היה כולו מין מהדורה מוגדלת של ״שועלי שמשון״ - ג׳יפים ומשוריינים. אך בעוד שהפלוגה שלנו היתה ״בלתי־לגלית״ וקמה ללא אישור המטכ״ל, הגדוד הזה היה פרי יוזמת הפיקוד. הוא היה שייך לחטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, שקמה באיחור. בן־גוריון נאלץ לבסוף לתת למפקד המזוקן, שאותו שנא, פיקוד על חטיבה. היא קיבלה את הטנקים שהתחילו להגיע לצה״ל.
דיין היה מפקד בעייתי. בן־גוריון אהב אותו, אולי מפני שהיה חבר מפלגתו, אך לא ידע מה לעשות בו. מפקדי החטיבות הלוחמות התייחסו אליו בזלזול. הוא נחשב לחסר אחריות ופורק עול. בראשית המלחמה הוצב בחזית הצפון אך הסתכסך שם עם המפקד הממונה עליו, קצין בלי חוכמות שהגיע מחו״ל, והפר את פקודתו. המפקד החליט להוציאו להורג בעוון אי־ציות מול אויב, ורק בקושי שוכנע שאצלנו לא עושים דברים כאלה.
באמצע הקרבות המרים נשלח דיין לאמריקה, ללוות את גופתו של האלוף דוד מרכוס, קצין יהודי־אמריקני שהתנדב לצה״ל ונורה בטעות כאשר קם בלילה להטיל את מימיו. דיין נשלח למשימה בלתי־קרבית זו בשעה שמיטב המפקדים יגאל אלון, יצחק רבין, שמעון אבידן וחבריהם - פיקדו על קרבות.
לבסוף ניתן לדיין גדוד ה״קומנדו״ שעבר על פנינו בתהלוכה מרשימה של משוריינים וג׳יפים מצוחצחים, שעוררה בנו זעם וקנאה. מה הם רוצים אצלנו, הטירונים הירוקים האלה? מי הביא אותם?
נראה שהגדוד הוזעק כתגבורת לגבעתי. הפיקוד הבין שזוהי עכשיו הגזרה המכרעת של המלחמה.
בלילה היה צורך לכבוש את כרתיה, כפר חשוב שחלש על כביש הרוחב מאשקלון לחברון, לא רחוק מעיראק־סווידאן. הכביש הזה חסם את הדרך לנגב, שנותר עדיין מנותק מגוף המדינה.