11 הימים שבין שתי ההפוגות שינו את פני המלחמה, את פני הארץ ואת פנינו. הם הטביעו את חותמם עלי עד היום הזה.
באותם הימים ראינו את המלחמה בכל מוראותיה - את ההרוגים, את הפצועים,
את הזוועות. זאת היתה המלחמה במערומיה - חיות הפרא הפצועות במוצב עיבדיס, הגופות המרוטשות בגבעה 105, רגלו של החייל המצרי שהזדקרה מן האדמה לצד הכביש לנגבה, רגעי האימה בבית עפא.
מוזר, אבל בכל התקופה הזאת לא היה לי רגע של פחד. בכלל, מאז המועקה בקיבה בשעות שלפני הקרב הראשון שלי, ההתקפה על דיר מוחסין, הרגשה זו לא פקדה אותי עוד. הפחד הוא מנגנון חשוב להישרדות האדם, ובמלחמה הוא אבד לי כמעט לגמרי, ולצמיתות.
עוד לפני המלחמה הייתי שוחר שלום. אך נדמה לי ש־11 הימים הפכו את אהבת השלום שלי מעניין שבמוח לעניין שבלב.
זה התבטא גם בכתיבה שלי, שהפכה כמעט לסנטימנטלית. מיד עם פרוץ ההפוגה השנייה כתבתי מכתב גלוי להורי החיילים. הוא הסתיים במילים: ״והנה כי כן, ההורים, בבוא בנכם לחופשה, אל נא תכבידו עליו. אל נא תשאלוהו שאלות, ואל תבקשו ממנו וידויים. דעו שישנם דברים בנבכי לבו, דברים אילמים שאין לבטאם, והסתפקו בעובדה הפשוטה, הגדולה, העצומה - בנכם חזר.״
הדבר המיידי, החשוב ביותר, הדחוף ביותר היה: להתרחץ. חוץ ממקלחת אחת בביקור חטוף במחנה, לא התרחצנו בכל הימים האלה. הסרחנו. הבגדים שלנו היו מטונפים. לא פשטנו אותם, ביום ובלילה. לכולנו צמחו זקנים פרועים.
עוד לפני שהספקתי להחליף בגדים, הוטלה עלי שליחות מיוחדת. בעיתונים פורסמו כתבות של שבח והלל, שייחסו את עלילותינו לאנשי הגדוד של משה דיין, ואפילו הכתירו אותם בשם שלנו, ״שועלי שמשון״. הפעם רתח אפילו צ׳רה,