המג״ד. נקראתי למטה הגדוד, ששכן בבית נטוש בסוואפיר, ושם קיבלתי פקודה משונה: לנסוע מיד לתל אביב, לבקר במערכות העיתונים ולתבוע את עלבוננו. המג״ד הניח, בצדק, שאני מצוי בענייני העיתונים בעיר.
לכמה שעות הפכתי לאישיות חשובה מאוד. העמידו לרשותי את מכונית המג״ד ואת נהגו, ולהגברת הרושם הפקידו בידי את אחד האוצרות היקרים ביותר: תת־מקלע מדגם תומפסון - ״טומיגן״, בקיצור - הנשק הכי נחשק בצה״ל. כל אחד מאיתנו חלם על נשק זה.
נסעתי למערכות ״הארץ״, ״הבוקר״, ״דבר״ ושני עיתוני הערב, ״מעריב״ ו״ידיעות אחרונות״. נראיתי שם, אני משער, כדמות מן הסרטים: איש פרוע, מלוכלך, לבוש במדים מסמורטטים, נושא נשק מרשים. כל העורכים מיהרו להבטיח לי לתקן את העוול ולא לחזור עליו. המשימה בוצעה, ובלב דואב החלפתי את ה״טומי״ ברובה הצ׳כי העלוב שלי.
חזרנו למחנה תל נוף, שנראה לנו עכשיו כגן עדן עלי אדמות. התקלחנו, התגלחנו, לבשנו בגדים נקיים. נהדר.
התגלחתי - אבל רק חלקית. היה לי חבל לוותר על הזקן, שגדל פרא באותם הימים. החלטנו לעשות ניסיון: להשאיר את הזקן ורק לסדר אותו. זה מצא חן בעיני. תמיד חשבתי שהפרצוף שלי משולש מדי. החלק העליון רחב, חלק תחתון צר. הזקן עיגל את הפנים. וחוץ מזה, הוא הודיע לכול שאני חייל קרבי.
בימי ״היישוב״ לא היתה אופנה של זקנים. החלוצים התגלחו. לכל היותר השאירו שפם גברי, כדרך הבריטים. הזקן הופיע רק על חפיסת הסיגריות של ״פלייארס״: זקן של מלח בצי הבריטי, שם היה אדם צריך לבקש רשות לגדל זקן, ואם הבקשה אושרה - הוא זכה בתוספת למשכורת, כדי שיטפח את זקנו כראוי ולתפארת הצי של הוד מלכותו.
את אופנת הזקנים פתחו אצלנו ״חיות הנגב״, יחידה בחטיבת הפלמ״ח בנגב. היתה להם סיבה: פשוט חסרו להם מים והיה חבל לבזבז אותם על גילוח. הם חיקו את הזקנים של הבדואים בנגב. (בדקתי ומצאתי שזקנים מסוג זה מופיעים כבר בציורים מצריים עתיקים, שתיארו את תושבי סיני וארץ כנען.) יש הרבה צורות של זקנים - זקנים של חרדים, זקנים של דתיים־לאומיים, אותו זקן של ״פלייארס״, והזקן של ״חיות הנגב״ התקבל מיד כסמל של חייל קרבי.
אחרי פעולת נחשון, שבה לא יכולנו להתגלח במשך כמה ימים, השתעשעתי ברעיון לגדל זקן. אבל כאשר עמדתי לקפוץ לביקור אצל המשפחה בתל אביב, לא