עמד לי האומץ וברגע האחרון התגלחתי. כך גם בפרוץ ההפוגה הראשונה. החלטתי, השתפנתי, התגלחתי.
הפעם, כאשר גילחו חברי את זקני 11 הימים, השארתי את זקני המטופח, כדי להראות אותו למשפחה ולחברים בתל אביב, לפני קבלת ההחלטה הגורלית הסופית.
אבל התעוררה בעיה קטנה: לא נתנו לנו לנסוע לתל אביב.
אך חזרנו למחנה, וכבר הודיעו לנו שאין חופשה ואין בטיח. להפך. נאמר לנו שבימי הקרבות התרופפה אצלנו המשמעת והשתלט הברדק. המ״כים התלוננו. הגיע הזמן שנחזור להיות צבא.
להיות צבא - משמע, סדר, משמעת. אלה הם הקורבנות הראשונים של ההווי הקרבי. (לא אחת עלה על דעתי שבכלל, צבא טוב צריך להימנע מלחימה, מכיוון שזו מקלקלת את מידותיו.)
הסתודדנו וזעמנו. מה אנחנו, עדר כבשים, שאחרי כל מה שעבר עלינו יתייחסו אלינו כך? והמ״כים האלה, הילדים שבאו אלינו מהקורס ושהיו צעירים מאיתנו בכמה שנים, מיהם שיתלוננו? הרי בשעת מבחן לא הם פיקדו למעשה על הג׳יפים. ההחלטות האמיתיות התקבלו על ידי חברינו הנהגים, מנוסי הקרבות, שהיו כולם טוראים!
דיברנו ודיברנו, והתגבשה החלטה: נגיש עצומה שבה נודיע על סירובנו לקבל את מרות המ״כים האלה ונכריז על התפטרותנו מהגדוד. וכדי שלא יחשבו שאנחנו מבקשים להשתמט משירות קרבי, הוספנו בקשה להעברה לגדוד הקומנדו של משה דיין. מכיוון שהייתי כבר ידוע ככתבן של הפלוגה, הוטל עלי לנסח את המסמך ההיסטורי.
הלכנו כולנו ביחד למטה הגדוד וביקשנו להגיש את העצומה למג״ד. שם נאמר לנו בצורה חד־משמעית: חתימה משותפת על עצומה פירושה מרידה, ועל מרידה מעמידים בפני בית משפט צבאי. מזל שלא איימו לנהוג בנו כפי שהיה נהוג אחרי מרידה בדורות קודמים, כאשר העמידו את החיילים בשורה והוציאו להורג כל איש עשירי.
חזרנו בסך לחדרי השינה שלנו וטיכסנו עצה. המסקנה התבקשה: מכיוון שאסור להגיש עצומה משותפת, יגיש כל אחד עצומה פרטית משלו. כל אחד מאיתנו העתיק את הנוסח האחיד וחתם בשמו. עזרנו למי שהתקשה לכתוב עברית, או לכתוב בכלל. כאשר היו כל עשרות העצומות מוכנות, צעדנו שוב למטה הגדוד והגשנו את הצרור לאחת המזכירות.