חיכינו בדריכות למהלך הבא, כמו שאמן שחמט ממתין למהלך היריב. עברו שעות, ואז התקבלה הידיעה: המג״ד יבוא אלינו לפגישה.
צ׳רה בא לחדר השינה הגדול שלנו, תפס מקום על אחת המיטות, וכולנו מולו. הוא גם קיבל את הדרישה הראשונה שלנו: שהוא ייפגש עם הטוראים בלבד. המ״כים התבקשו לעזוב.
הוא שמע בסבלנות את תלונותינו על העוולות שעשו לנו, האמיתיים והמדומיינים.
ואז השיב בערך כך: ״תשמעו, בחורים. אני לא יכול להחליף את המ״כים, מפני שאין לי אחרים. המ״כים עברו קורס, ואתם לא. אין מה לעשות. ומה שנוגע לחופשות אתם קצת צודקים. צאו לחופשה של 48 שעות, ואז נתחיל להתארגן ולהתאמן כמו שצריך.״
הסכמנו. המרד הגדול הסתיים. המ״כים נשארו אצלנו ובמשך הזמן הפכו רובם לידידים. הגיע הזמן למסע התענוגות הגדול. לתל אביב.
הוא לא היה מענג. להפך: הוא גרם לי לטראומה שהשפיעה עלי עוד שנים לאחר מכן.
באנו מתוך חוויה שהרעידה את עולמנו. משהו כל־כך גדול, כל־כך מחריד, עד שלא יכולנו אף לדבר עליו אלא בינינו לבין עצמנו. איכשהו, באופן לא מודע, ציפינו לכך שכל העולם ישתנה עד בלי היכר. והנה הגענו לתל אביב, וראינו שלא השתנה שום דבר. ואם השתנה - לרעה השתנה.
מאז קום המדינה ״התפלחתי״ לעיר כמה פעמים, ברשות ובלי רשות, אך תמיד היו אלה ״קפיצות״ לכמה שעות, שבהן לא היה לנו זמן להתבונן ולחשוב. עכשיו היה לי זמן לראות, ומה שראיתי לא מצא חן בעיני. כלל וכלל לא.
כשאתה בקרב, נדמה לך שכל העולם הוא בקרב. אבל תל אביב לא היתה בקרב. מבחינתה הקרב היה רחוק, משהו שקוראים עליו בעיתון. העיר היתה מלאה בבחורים צעירים, בריאים וחסונים, שאף לא חלמו להגיע לחזית. רבים מהם לבשו מדים, אבל מדים שהיו שונים מאוד מהבגדים המרופטים שלנו. מדים נקיים, מגוהצים היטב. לרבים מהם היו דרגות קצונה על הכתפיים. במקום כובעי הגרב הם חבשו כובעים צבאיים אמיתיים.
בחודשים הראשונים של המלחמה, כשנתקלת בצעיר שאינו משרת בחזית, הוא היה משפיל את מבטו, מסמיק ומגמגם משהו על אמא חולה, לימודים שאו־טו־טו עומדים להסתיים או בריאות לקויה. לא עוד.
הפעם, כאשר שאלנו את אחד מחיילי העופרת האלה היכן הוא משרת, הוא