הזכיר בגאווה משרד צבאי ״חשוב״, שבו הוא ממלא תפקיד חיוני, שאין לו תחליף, ושגורל המדינה והצבא תלוי בו. אחרים - רבים מדי - לא לבשו מדים כלל, אלא הפכו לפקידים חיוניים בממשלה החדשה - חוץ ופנים, ביטחון וחקלאות. עצם העובדה שלא התגייסו מלכתחילה העניקה להם יתרון על חבריהם - הם היו במקום הנכון, כאשר איישו את המנגנון הממשלתי החדש.
התופעה לא היתה צריכה להפתיע אותי. הרי קראתי די ספרים על מלחמות כדי לדעת שהפער בין חזית ועורף, בין לוחמים וטפילים, הוא אחד מסימני ההיכר של כל מלחמה. בספר שהפך לתנ״ך שלי, ״במערב אין כל חדש״ של אריך־מריה רמרק, מוקדשים פרקים שלמים לתופעה זו. החייל הקרבי מרוגז תמיד על העורף, על הפטריוטים בגרוש, על הפוליטיקאים הנצלנים.
יתר על כן, בכל צבא דרושים כמה וכמה חיילים לא לוחמים כדי לתמוך בחייל לוחם אחד. הצבא הוא קרחון גדול, והחלק הקרבי שלו הוא כקצה המזדקר מעל לפני המים. אבל זה לא מנחם את החייל הקרבי ולא מקטין את הבוז שלו לג׳ובניקים. הוא משוכנע שאיש לא הגיע במקרה לחזית, ואיש לא נשאר במקרה בעורף. מי שלא רוצה לחרף את נפשו, מוצא בדרך כלל את דרכו לעורף, באמתלה זו או אחרת. מי שמוכן להילחם, מגיע לחזית. (בספרו על שירותו בגדודים היהודיים של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, כתב זאב ז׳בוטינסקי שבחזית אין בעצם הבדל בין מגויס־חובה ומתנדב. אם החייל גויס לחזית בעל כורחו, מגיע הרגע שבו הוא אומר לעצמו: אם אני כבר פה, מוטב שאהיה לוחם טוב. אם התנדב, מגיע הרגע שבו הוא מתחרט, ואז הוא הופך למגויס־חובה.)
את כל זה קראתי וידעתי כבר לפני המלחמה. אבל גם אם קראת משהו מאה פעמים בספרים, כשזה קורה לנגד עיניך זה אחרת.
בערב הלכתי ל״כסית״, קפה הסופרים והאמנים ברחוב דיזנגוף, שבו התחלתי לבקר בתקופת ״במאבק״.
קבוצה גדולה של סופרים ישבה מסביב לשולחן. כשראו אותי, קראו לי להצטרף אליהם. הם קראו את הכתבות שלי ב״יום־יום״. חששתי שיציגו לי שאלות על חוויותי, והייתי מוכן להתחמק מהן. אך לא היה לי ממה לחשוש: הם רצו רק להגיד לי איך צריך לנהל את המלחמה. כל אחד מהם ירע בדיוק.
האיש הבולט בחבורה היה משה שמיר. תמיד תיעבתי אותו, והוא תיעב אותי. הדחייה ההדדית בינינו לא נוצרה רק בגלל ההתקפה הפרועה שלו על ״במאבק״ (״במת־אבק״ בלשונו). האופי שלנו היה שונה מאוד. נהגתי להגות את השי״ן בשמו