בשווא, וכך הפך למילת השמצה. בגרמנית, ״שמיר״ משמעה מריחה, ואילו ביידיש פירושה מכה.
־ T
קולו של שמיר היה גבוה מאוד, והיה בו משהו שמנוני, רפה. אני יודע שאסור לדון אדם בשל צורתו החיצונית - רחל אשתי הטיפה לי זאת פעמים רבות בשנים הבאות - אבל הוצאתי את שמיר מן הכלל, מפני שצורתו התאימה כל־כך לאופיו.
הוא היה לסופר הגדול של דור הפלמ״ח. ספרו ומחזהו ״הוא הלך בשדות״ הפכו לסמל. אך כשפרצה המלחמה, לא הצטרף ללוחמים. כמו רוב הסופרים של אז, האמין שתפקידו הוא להנציח את התקופה הגדולה, ותפקיד זה היה חשוב יותר מהחובה לצאת ולהילחם, כמו בני תמותה רגילים שסיכנו את עורם למען גדולת התקופה.
שמיר היה תמיד קיצוני וקנאי. בימים ההם עוד היה מארכסיסט אדוק, איש מפ״ם, חסיד נלהב של ברית המועצות וסטאלין, ״שמש העמים״. כשהתגלה פרצופו האמיתי של הרודן הסובייטי לעיני כול, עבר בקפיצה נחשונית אחת מן הקצה אל הקצה, והפך לימני קנאי. הוא רדף את השמאל בקנאות של יהודי מומר שהפך לאינקוויזיטור, ולימים נמנה עם מייסדי תנועת ״ארץ ישראל השלמה״.
באותו ערב ב״כסית״ שמיר היה עדיין שמאלן קיצוני. כאשר השמיע את דעותיו הנחרצות על האסטרטגיה של המלחמה - שכחתי מה הן היו - קמתי והלכתי.
האכזבה לא היתה שלי בלבד. כשחזרנו למחנה אחרי חופשה זו, התברר שכמעט כולנו התרשמנו כך. משהו נשבר אצלנו - וזה היה בלתי־הפיך. ייתכן שזה היה סוף עידן התום של החיילים הקרביים.
כשאני מנסה לחלק את המלחמה לתקופות, אני נעזר ב״בשדות פלשת״. מכיוון שכל פרקיו נכתבו בזמן אמת על ידי צעיר שהיה בשר מבשרה של יחידה לוחמת, הם משקפים לא רק את מצב רוחי שלי, אלא של היחידה כולה, ובהכללה - של כל היחידות הקרביות.
החלק הראשון היה אופטימי, כמעט עליז. כבר סיפרתי על מצב הרוח שלנו: למרות הסכנה האיומה שריחפה על ראשינו, ההרגשה היתה טובה, כמעט עליזה. השתחררנו מהאפרוריות של חיי יום־יום, מצאנו את עצמנו בחברה גדולה, חשבנו שאנחנו מצילים את המולדת, האבדות היו קלות.
בחלק השני - מהכרזת המדינה ועד להפוגה השנייה - לא היה לנו זמן לחשוב. נבלענו במערבולת הקרבות, האבדות פגעו בנו קשות, חיינו מרגע לרגע, מיום ליום.
החל מראשית ההפוגה השנייה ירדה עקומת מצב הרוח. הטראומה של הביקור