כללית לשיטות הצבא הבריטי. כל ההתפתחויות האלה העמיקו את מרירות הלוחמים כלפי הצבא בעורף, שקיבל את הנוהג והנוהל החדשים כדבר טבעי.
התהליך הגיע לשיאו אחרי כמה חודשים, כאשר החליט בן־גוריון לפרק את מטה הפלמ״ח. מבחינה צבאית טהורה, זאת היתה דווקא החלטה סבירה. שלוש החטיבות של הפלמ״ח (״הראל״ בהרי ירושלים, ״יפתח״ בגליל ו״סרגיי״ בנגב) לא היו שונות משאר החטיבות הלוחמות, ולא היה היגיון בכך שיהיה להן מטה משותף נפרד, שיחצוץ ביניהן לבין המטכ״ל. אבל על רקע הוויכוח על אופי הצבא, הצעד הזה קיבל משמעות הרבה יותר רחבה. הוא נתפס בחיסול סופי של כל התפיסה הצבאית־חברתית של הפלמ״ח, שהתקבלה גם על ידי גבעתי ורוב חטיבות הלוחמות האחרות. במשך הרבה שנים לאחר מכן, כשהמלחמה כולה כבר הפכה לנחלת העבר, הסיסמה ״מדוע פורק הפלמ״ח?״ הפכה לחלק מן הפולקלור הישראלי. סיפרו על מרצה לספרות שבא לקיבוץ, ובתום הרצאתו הזמין שאלות. כרגיל השתררה דממה נבוכה. לבסוף, לשמחת הכלל, מישהו הצביע והציג את השאלה: ״מדוע פורק הפלמ״ח?״
בתודעה שלי התקשרה התנגדותי הנמרצת לדפוסים שכפה בן־גוריון על הצבא עם הביקורת המחריפה שלי על מדיניותו הכללית, שבה ראיתי אסון, ועל כך בהמשך.
הרוח החדשה שנשבה מן הפיקוד הגבוה טפחה גם על פני, פשוטו כמשמעו.
התרגלתי במהרה לזקן החדש שלי, והתגאיתי בו מאוד. הסתכלתי בראי ופרצופי מצא חן בעיני.
ואז באה פקודה: עלי להוריד מיד את הזקן שלי, הזקן היחיד שנותר בפלוגה. עשיתי מה שעושה כל חייל טוב בנסיבות כאלה: התעלמתי. המשכתי בדרכי כאילו לא קרה כלום. המ״מ העביר את הפקודה, אחר כך המ״פ. כשזה לא עזר נקראתי למפקדת הגדוד, ושם מסר לי הסמג״ד אולטימטום חד־משמעי: ״בעוד שעה אתה מתייצב כאן עם פנים מגולחות!״
לא נותרה ברירה. לקחתי את מכשיר הגילוח, ניגשתי לחדר הרחצה של הפלוגה והורדתי את הזקן בתנועות איטיות ועצובות. אפילו כתבתי הספד עליו בעיתון.
לעומת זאת, לא חלמתי לציית לפקודה דרקונית אחרת שקיבלתי. מישהו בספירות העליונות שם סוף־סוף לב לעובדה המחרידה שחייל פשוט, טוראי באחת החטיבות, כותב כתבה בעיתון הערב ״יום־יום״ על מהלכי צה״ל. על פי פקודות מטכ״ל, חייל לא היה רשאי לפרסם דיווחים על שירותו.