נוצר בצה״ל מעמד חדש של ״כתבים צבאיים״ - תפקיד של כותבים־מטעם, שנמסר לסופרים ולעיתונאים מוכרים, שהיו מקובלים על השלטון. כמעט איש מהם לא הגיע מעולם לחזית - הם נתקעו במפקדות הבכירות, וקרבתם למפקדים המפורסמים החניפה מאוד לאגו שלהם. הלוחמים בזו להם, מפני שלא היה להם כל קשר לחוויה שלנו.
לא במקרה הפך ״בשדות פלשת״ אחרי המלחמה לרב מכר מטורף, וכמעט כל שאר הספרים שנכתבו על המלחמה נשכחו. הסופרים הגדולים פשוט לא היו מסוגלים לכתוב על המלחמה מבלי לזייף.
בימים הרגועים של ההפוגה הראשונה היה לי רעיון: להציע למפקדת החטיבה או הגדוד למנות אותי לכתב קרבי נודד, שיהיה רשאי להצטרף לכל פעולה קרבית ולדווח עליה. כך עשו כמה וכמה כתבים צבאיים מהוללים - אמריקאים, בריטים ורוסים - במלחמת העולם השנייה.
כשנתקבלה מלמעלה ההוראה שאסור לי להמשיך בכתיבתי, לא נכנעתי בקלות. ״הארץ״ נתן לי המלצה, דיברתי עם קצין העיתונות של המטכ״ל, כתבתי מכתב למפקד החטיבה, הדגשתי שלא זו בלבד שאיני מבקש להשתחרר משירות קרבי, אלא להפך - לצאת לפעולות רבות יותר. שם דבר לא עזר. קיבלתי פקודה מפורשת להפסיק לאלתר את פרסום הכתבות שלי.
להפסיק לכתוב? מבחינתי, זה לא בא בחשבון. הכתיבה הפכה לחלק מהחיים שלי, אחת הדרכים לשרוד במצבים קשים. כל החברים השתתפו בכתיבה שלי. כשהיתה להם תלונה, קראו לי ״אורי, כתוב!״ כשהוריהם שאלו אותם למעשיהם ולא היה להם חשק לענות, היו אומרים להם: ״תקראו את הרשימות של אורי אבנרי בעיתון!״(זה גרם לכך שכאשר נהרגו, ההורים פנו אלי למידע ולנחמה.)
בשעת צרה בא לעזרתי הסופר יגאל מוסינזון, שהתמנה לקצין התרבות של הגדוד. יחס הגדוד לגבר גבה הקומה הזה היה בעייתי. במהלך 11 הימים, כאשר מחנה הגדוד בתל נוף ממש התרוקן מגברים, ורק הבנות נשארו בו, בלט מוסינזון כגבר יחיד במקום. יצא לו שם של פחדן, וזה היה דבר בלתי־נסלח בחברה הלוחמת.
כאשר נתקלתי בו והתניתי בפניו את צרותי, הציע לבוא לעזרתי. אם אמסור לו את רשימותי, הוא ידאג לכך שיגיעו לתעודתן. מכיוון שהיה קצין, זה העניק לי מעין חסינות, וההסדר הזה עבד. לימים הסתבכו מאוד היחסים ביני ובין מוסינזון, ועל כך בהמשך.
המשכתי לכתוב במשך כל החודשים הבאים, והדברים פורסמו כסדרם, בניגוד מפורש לפקודה. עד שקרה משהו חריג. בחודש נובמבר נכבשה סוף־סוף ״המפלצת