שלי ירד מהכביש והתקדם למקום. ״עצור!״ צעק לנו מישהו, ״אתם נמצאים באמצע שדה מוקשים!״
משאית אחת עלתה על מוקש, ושני אנשים נהרגו. חיכינו עד שהחבלנים ניקו את השטח סביב הג׳יפ.
אחר כך נתקעו שתי משאיות בוואדי. גם הנהגים שלנו, שוויצרים מלידה, ניסו, נכשלו, וסבלו בפגיעה קשה באגו. כשהמפקדים התקשרו באלחוט וביקשו הוראות, המח״ט בכבודו ובעצמו נכנס לרשת והורה להשאירן במקומן ולזוז. כל דקה היתה יקרה. השיירה היתה חייבת להגיע למקום המפגש ולחזור על עקבותיה עוד הלילה.
אחד המפקדים, איש פלמ״ח שבא לקראתנו, הורה לשרוף את שתי המשאיות,
כדי שהאויב לא יוכל לשים את ידיו על המטען. התערבתי ואמרתי שלא כדאי: השריפה תאיר למרחקים, המצרים יגיעו למקום ודרך הנסיגה שלנו תהיה מנותקת. הפלמ״חניק שוכנע ופקד להשאיר את המשאיות. מפקד המקשיב לדברי טוראי ומודה בטעות - זאת בדיוק היתה תמצית התפיסה שבה דגלנו.
עברנו במרחק של קילומטר מהכוח המצרי בעיראק־אל־מנשיה - קריית גת של היום - כפר שעמד למלא תפקיד מאוד מרכזי בחיי. אבל לא ידעתי זאת עדיין.
במקום המפגש חיכו לנו ״חיות הנגב״ - מפגש ראשון בין שתי יחידות הקומנדו, ה״חיות״ וה״שועלים״, שדמו זו לזו וכיבדו זו את זו. כמו הפגישה עם כובשי הקסטל במבצע ״נחשון״, כשהבאנו את השיירה לירושלים, היתה גם זו פגישה מרגשת. ״מה קורה בארץ ישראל?״ התלוצץ אחד ה״חיות״. ״איך הבחורות שלכם?״ השיב אחד מאיתנו.
בינתיים התקרבה שעת זריחת השמש, והיה צורך להחליט אם להסתכן ולחזור מיד, או להישאר במקום ולנסות לחזור בלילה הבא בדרך אחרת. המ״פ כינס את האנשים ושאל לדעתנו. הדעות היו חלוקות. אני טענתי בתוקף שצריך לחזור מיד. דעתי התקבלה, והג׳יפים מיהרו חזרה. המשאיות נותרו בנגב.
המצרים לא יצאו מהמוצבים שלהם, ועברנו בלי בעיות. זה לא הפתיע אותנו. היינו כבר רגילים לתופעה זו: המצרים מאוד־מאוד לא אהבו להילחם בלילה. נראה שלא אומנו כראוי לשיטה זו של לחימה, שבה דווקא התמחינו. אחת התיאוריות היתה שבגלל מחלות העיניים הנפוצות במצרים, ראייתם בחשכה לקויה. אין לי מושג אם היה בכך שמץ של אמת.
ניצחנו את השמש במרוץ. היא זרחה רק כשהיינו כבר בשטח בטוח.