השטח הבטוח היה הכפר ג׳לדיה, לא הרחק ממחנה קסטינה - קריית מלאכי של היום. בימי מלחמת העולם היה מחנה קסטינה מפורסם אצלנו, צעירי תל אביב, מפני ששם גרו החיילות הפולניות, שהגיעו מברית המועצות עם הצבא הפולני הגולה של הגנרל אנדרס, שהביא לנו גם את מנחם בגין. הפולניות היו בעינינו יפהפיות מהממות, בהירות עור, בלונדיות, מלאות גוף, ועל כתפיהן שכמיות משגעות בצבע חאקי. הן נעלמו מזמן, כמובן, ומה שנשאר בתש״ח היה נוף של כפרים ערביים נטושים, ששימשו לנו לסירוגין כבסיסים קרביים.
באחד מערבי חודש אוגוסט בג׳לדיה, קראו לנו להתכנס תחת כיפת השמים, ליד בית בקצה הכפר. מרדכי זעירא, המלחין הנודע, בא לבקר אותנו. במשך כמה שעות לימד אותנו שירים חדשים. אני זוכר במיוחד את ״לילה, לילה, הומה הצמרת.״״ שהתאים כל־כך לאווירה. ישבנו מולו בחשכה, שרנו, ובמקום השתררה אווירה נהדרת של רעות לוחמים.
האווירה, החשכה, הכוכבים, הדמויות של החברים שחלפו על פני באפלה, השרו עלי מצב רוח מיוחד. לפתע אחזה בי התשוקה לכתוב שיר. המילים התחברו בראשי, הוצאתי את הפנקס הקטן שהיה תמיד בכיסי והתחלתי לכתוב על כיפה של ג׳יפ. מפעם לפעם הדלקתי את פנסי הג׳יפ כדי לקרוא מה כתבתי.
כך נכתב ״שיר שועלי שמשון״. בסוף הערב, כשזעירא נפרד מאיתנו בהתרגשות רבה, תלשתי את העמודים מהפנקס ותחבתי אותם לידיו. הוא הבטיח לעיין בהם וביקש שאבוא אליו הביתה כשאהיה בתל אביב. עשיתי זאת בכל החופשות הבאות. פגשתי שם אורחים מעניינים, כמו המשורר יעקב אורלנד, שהרשים אותי דווקא בקריאת שירים אנגליים במבטא מושלם.
נראה שהערב הרומנטי עם ה״שועלים״ הטביע את חותמו על זעירא. הוא לא הסתפק בחיבור לחן שגרתי וניסה לחבר לשיר מנגינה מיוחדת, אך פסל את התוצאה שוב ושוב. בכל פעם שביקרתי בביתו, ברחוב נס ציונה בתל אביב, גילה לי שלא הצליח עדיין לחבר את המנגינה ששאף אליה, שתכלול את יללת השועלים וגם את טרטור המנועים של הג׳יפים. לבסוף, באחד הביקורים, הודיע לי בשמחה שהצליח.
לשם כך שינה זעירא את מילות השיר בכמה מקומות. במקור נפתח השיר במילים ״הם יושבים ארבעה על הג׳יפ הדוהר״. זעירא שיפר את הנוסח, כדי להתאים אותו לקצב המנגינה: ״ארבעה, ארבעה, על הג׳יפ הדוהר.״ בפזמון כתבתי ״שועליו של שמשון שוב פושטים...״ בלשון הווה, ואילו זעירא, שביקש לשחזר את יללת השועלים, העביר את המילים ללשון עבר: ״שועליו של שמשון שוב פשטו...״