במנגינה זוהי יללה שועלית ממש: ״שו־ו־ו־עליו של שמשון שוב פשטו־ו־ו במרחב...״ לצערי, כמה מהזמרות הגדולות, ובראשן שושנה דמארי האלוהית, כשלו בהבנת הנקרא, ובמקים ״שו־ו־ו־עליו״ שרו ״שועלא־א־א־יו״ - מה שנטל את הנשמה מיצירתו של זעירא.
השיר היה קשה לתפיסה, וחדר לציבור רק אט־אט. גם ה״שועלים״ עצמם התקשו מאוד, ועברו חודשים עד שלמדו אותו כראוי.
יחסי לשיר הזה - הכי פופולרי שכתבתי בחיי - הוא דו־ערכי, בלשון המעטה. מצד אחד, מרבים להשמיע את השיר במסיבות לכבודי ובחגיגות יום העצמאות. מצד שני, מילים כמו ״האזינו היטב למקלע, לרימון, / שיר המוות לחיל הפולשים״ גורמות לי כיום להסמיק מבושה. אבל הן אותנטיות ומעידות על מצב הרוח באותם הימים.
כעבור שלושים שנה הזמין אותי מנחם בגין, כראש ממשלת ישראל, לסעודת ערב חגיגית בארמונו של הנשיא סאדאת בקהיר. ביליתי ערב קסום תחת כיפת השמים. היו שם גם שמעון אבידן וקצינים מצרים בכירים, מהם שלחמו ב־1948 בחזית שלנו. בו־במקום החלטתי להוסיף לשיר בית נוסף לכבוד בוא השלום בין לוחמי שני הצדדים. אלא שהמוזה לא ירדה עלי שוב. זה לא הלך לי.
הכפר הקשור בזיכרוני מהימים ההם יותר מכל דבר אחר הוא ג׳סיר.
זה היה כפר ככל הכפרים הנטושים בדרום - גדול יחסית, עני(לפי המושגים שלנו), נוח להגנה מפני שודדים. במשך אלפי שנים נהגו הבדואים בנגב, בעיתות בצורת ומצוקה, להתנפל על הכפרים ולשדוד, ולכן הכפרים בדרום גדולים יותר ובנויים בצורה המתאימה יותר להגנה. כך, לפחות, סיפרו לנו המומחים.
החוויות הנוראות של 11 הימים עוד היו טריות בזיכרוננו, ועל כן נראו לנו ימי ג׳סיר כגן עדן עלי אדמות. הפלוגה כולה, על שני חלקיה - הג׳יפים והמשוריינים הפכה את הכפר לבסיס הקרבי שלה, ומשם יצאנו בימים ובלילות לסיורים ולשאר הפעולות, שלא היו מסוכנות במיוחד.
כאשר שוכנו אנשי הפלוגה בבתי הכפר, חיפשנו לנו - שלום כהן ואני - בית נפרד, כדי להתרחק מן ההמון הסוער. מצאנו בית מתאים, בן שתי קומות, וניקינו חדר אחד בקומה השנייה. מצאנו שולחן וכמה כיסאות וסידרנו לנו חדר נוח. קראנו לזה ״הארמון״.
הצרה היתה שהכפר היה מלא יתושים, פרעושים ומה עוד. הצבא חילק לנו בקבוקים עם נוזל ירוק סמיך, שאמור היה להגן עלינו. השתמשנו בו ביד רחבה.