ההדרכה במטכ״ל. הוא הסתכסך עם דוד בן־גוריון, ביקש לרדת לדרגת טוראי, ולאחר שבקשתו זו מולאה, הודיע כי ברצונו להיות לוחם מן השורה ביחידת ״שועלי שמשון״. הוא היה מבוגר מאיתנו, שתקן גדול, ומילא את חובתו בלי אומר ודברים. אחרי זמן מה התרגלנו אליו וקיבלנו אותו כאחד הלוחמים, אם כי הוא לא היה חלק מן ״החבר׳ה״.
המצלמה הקטנה שלי עבדה בג׳סיר שעות נוספות. נמצאות אצלי הרבה תמונות מהכפר הזה - הבנות שלנו על הגורן, תמונות שלי עם הבנות, תמונות שלי עם לאה, ובייחוד תמונות עם שלום כהן.
כל חייל זקוק לחבר. חברים יש בצבא בשפע, כל הזמן. אבל ״חבר״ יש רק אחד. הוא ממלא צורך חיוני - החיים בצבא הרבה יותר קלים כשאתה מתחלק בהם עם אדם שאתה סומך עליו, מספר לו סודות, משתף אותו בחוויות, יוצא איתו לפעולות.
בחודשים הראשונים של המלחמה היה לי חבר בשם שלמה גריימן, צעיר בגילי שבא מרקע דומה, שהיה איתי בקרבות הראשונים. איכשהו נפרדו דרכינו - אינני זוכר מתי ואיך. את מקומו תפס שלום. הידידות בינינו נמשכה 23 שנים, והסתיימה בסיפור עצוב של בגידה והתנכלות. על כך בבוא העת.
שלום ואני היינו טיפוסים שונים מאוד, כמעט מכל הבחינות. אני יקה, הוא מזרחי בכל רמ״ח איבריו. אני הייתי רזה מאוד, הוא שמנמן. בעוד שאני השתדלתי לגדל זקן, הוא גידל שפם גדול. אני הייתי איש של ספרים, הוא היה איש של רגשות. הוא איש חברותי, אני לא כל־כך.
כשהכרתי אותו, הוא השתייך לחוליית הרגמים של הפלוגה. לחוליה זו נבחרו האנשים החסונים ביותר, מפני שהיה עליהם לסחוב על גבם מרגמה בקוטר 2 אינץ׳ (52 מילימטר) - משקל די נכבד כאשר יוצאים לקרב, גם אם אחרים נאלצו לסחוב את זביל, התחמושת. כשעברנו לג׳יפים השתחררה המחלקה מהמרגמות, ושלום ואני מצאנו את עצמנו לעתים קרובות על אותו הג׳יפ.
את סיפור חייו האמיתי גיליתי רק קטעים־קטעים במשך השנים, מפני שהיתה לו נטייה ״לשפץ״ פרטים כאוות נפשו. במשך שנים רבות הייתי משוכנע שהוא נולד בארץ, ורק כעבור זמן למדתי שנולד בבגדאד והגיע עם הוריו לארץ בילדותו. (באותם ימים, כאמור, רבים הסתירו את עובדת לידתם בחו״ל, על מנת שייחשבו כ״צברים״.) אביו היה בעל חנות של בדים ברחוב נחלת בנימין, כנראה די אמיד. האב לא בטח במערכת החינוך בארץ, ושלח את בנו לבית ספר אנגלי במצרים. שלום הצטיין בתיאור בית הספר הזה - קולג׳ ויקטוריה באלכסנדריה, שאליו