ולסדר לנו חדר מתאים במקום הארעי. מי שראה אותנו בהזדמנויות האלה יכול היה לחשוב שזו שיירה של צוענים. גם ל״ארמון״ בכפר ג׳סיר הבאנו כיסאות וכילות. אחרי פעולה היה נעים לחזור ״הביתה״, לחדר מסודר ומזמין. ודאי שהיה לזה יתרון גדול כאשר הייתי מתייחד עם לאה המורה.
בדרך כלל עסקנו בסיורים במרחב החטיבה. אבל באחד הלילות הוטל עלינו תפקיד מיוחד: להתחבר לקווי הטלפון של האויב.
היו איתנו אנשי מודיעין. ירדנו מהג׳יפ, התקדמנו בחשכה ברגל וחדרנו לשטח המצרי עד שמצאנו את חוט הטלפון על הארץ. המומחים התחברו ומתחנו חוט לעורף שלנו, כך שהמודיעין שלנו היה יכול להקשיב לשיחות. בינתיים הקשיב שלום לשיחות.
פעולה זו נתנה לי את הדחיפה לכתיבת סיפור, שהפך לחלק מספרי ״הצד השני של המטבע״. שלום, שקראתי לו בספר ״ג׳מוס״ (כינוי שהתאים לצורתו), קיבל פקודה לצותת לשיחות המצריות, מפני שידע את השפה. בניגוד לפקודה, הוא התחיל להחליף קללות עם המצרי וכך נוצרו ביניהם יחסים של קרבה. את הקללות המצריות העסיסיות שהופיעו בסיפור סיפק לי שלום עצמו.
לימים היה לזה המשך משעשע. רחל אשתי קראה את הפרק בהתלהבות, וכמה קללות ערביות נחרתו בזיכרונה. אחרי כיבוש ירושלים המזרחית ב־1967 סעדנו במסעדה ערבית מפוארת. המלצר שאל אם אנחנו מעדיפים יין לבן(״אבייד״) או אדום(״אחמד״). המילה נשמעה לרחל מוכרת, ומבלי לחשוב פעמיים פלטה בשמחה: ״ליש טיזק אחמד?״ (״למה התחת שלך אדום?״), אחת הקללות המצריות היותר עסיסיות. עכוז אדום הוא, כמובן, סימן ההיכר של קוף...
המלצר המהודר קפא במקום.
כשאני חוזר היום לתקופה ההיא, אני שם לב לעובדה שעברנו מכפר לכפר מבלי לתת את דעתנו על בני האדם שחיו שם שעות או ימים לפני כן, מרקם חייהם, עברם. בית דאראס, ג׳לדיה, ג׳סיר, חטה, כרתיה, בית עפא - בעינינו היום כולם אותו הדבר, כפרים עניים, מלוכלכים, זרים.
לקראת כתיבת שורות אלה עיינתי בספרו המונומנטלי של ההיסטוריון הפלסטיני וואליד חאלידי, All That Remains (״כל מה שנשאר״). הוא חקר את ההיסטוריה של כל אחד מהכפרים שנכבשו על ידינו ב־1948. והנה, לכל כפר יש זהות משלו, היסטוריה, חיים.