ה־70, יחד עם אדוארד סעיד, כמי שיכול לייצג את העם הפלסטיני, לפני שדרך כוכבו של אש״ף.
הכרתי גם מומחה אחר, אולי אף גדול ממנו. בשנות ה־90 הוזמנתי על ידי האו״ם לוועידה על עניין הפליטים. מולי הופיע קבלן עשיר בשם סלמן אבו־סיטה, בן שבט בדואי חשוב בנגב. במלחמת 1948 היה בן שמונה וברח עם אחיו לעזה, ומשם למצרים. הזהירו אותי מראש שהוא הקיצוני מבין כל נציגי הפליטים. אחרי ויכוח מר בינינו, כאשר נאמנו בפתיחת הוועידה, הצעתי שנמשיך בוויכוח באופן פרטי, בארוחת ערב. בילינו שעות בשיחה ידידותית. בתום הערב ביקשתי לשלם עבור הארוחה, מכיוון שאני יזמתי אותה. אבו־סיטה סירב בתוקף, ולבסוף נכנעתי. כדרך הישראלים אמרתי: ״בסדר, אבל אני אשלם בעד הארוחה הבאה.״ אבו־סיטה התלקח: ״בשום פנים ואופן לא! אילו הסכמתי לכך, זה היה הופך את הכנסת האורחים שלי למסחר. גם בפעם הבאה אני אשלם!״ לצערי לא היתה, עד עצם היום הזה, ״הפעם הבאה״.
לאבו־סיטה היה ידע מדהים על כל כפר ערבי שנכבש על ידינו ב־1948. הוא ידע לא רק כל דבר על הכפר עצמו, אלא גם מתי בדיוק נכבש, יום ושעה, איזו יחידה שלנו כבשה אותו ומי היה מפקדה. הוא תיקן לי כמה שגיאות. כעבור שנים הוציא אטלס ענקי של פלסטין לפני 1948, ובו מפות ותצלומי אוויר של כל אחד מ־400 וכמה כפרים שנעלמו.
הכפרים האלה נמחקו מעל פני האדמה. רק שיחי צבר או חורבות של באר מעידים שהיו קיימים אי־פעם. אבל בתודעת הפלסטינים הם ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה.
עכשיו אני מתקרב לפינה האפלה ביותר במרתפי ההדחקה אשר בראשי. שם כלואים הזיכרונות הכאובים ביותר של המלחמה. במשך עשרות שנים לא פתחתי את המנעול. כשהזיכרונות האלה מנסים לצוף בלילה, אני דוחף אותם בחזרה בכל כוחי.
בימי שהותנו בג׳סיר הועסקנו בעיקר בסיורים לאור היום במרחב גבעתי. בפקודות המבצע שנקראו באוזנינו לפני כל פעולה נאמר שהמטרה היא למנוע מערבים לחזור לכפרים ולשדות שלהם. הצטווינו - במילים מפורשות - להרוג כל אדם וכל בהמה שניתקל בה.
מזג האוויר הקיצי היה מצוין, הנוף מרהיב, נהנינו מהנסיעות. מדי פעם עברנו על פני מקשה נטושה של אבטיחים. עצרנו ואכלנו. היה לי פגיון מיוחד, שקניתי