באותה חנות של עודפי ציוד צבאי שבה רכשתי גם את הכובע המיוחד שלי. הפגיון התאים מאוד לפתיחת אבטיחים. מכיוון שהיה לנו שפע כזה, אכלנו רק את התוך המתוק ביותר וזרקנו את השאר. מעולם לא אכלתי אבטיחים טובים כאלה בשנים שלאחר מכן.
מדי פעם נתקלנו בערבים, שניסו לחזור לכפריהם, אולי כדי לקחת דברים שהשאירו אחריהם בעת הבריחה המבוהלת, אולי כדי לקצור תבואה או לקטוף פרי ולהביאם למשפחותיהם הרעבות במחנות שמעבר לקווים. הם היו פלאחים פשוטים, לא חמושים, ושום סכנה לא היתה צפויה מהם. אחדים מהם היו קשישים. אבל הפקודה היתה - להרוג.
לפעמים פתחנו עליהם באש מרחוק, והם הספיקו לברוח מעבר לגבעות. לפעמים רדפנו אחריהם, ואז נערך מטווח פרוע, ציד־אדם. נראה שזה עורר אצל רבים מאיתנו את האינסטינקטים העתיקים של האדם הקדמון, תאוות הציד הטבועה בגנים של בני אדם.
הזיכרון המחריד ביותר שלי: תפסנו שני ערבים, אחד קשיש ואחד צעיר. הם התחננו על חייהם, כרעו, ביקשו בשם ילדיהם. כשהפניתי את פני, שמעתי שתי יריות. אז התרומם ערבי שלישי, שהתחבא בין הגבעולים ושלא הבחנו בו. אילו נשאר חבוי, היו חייו ניצלים. אבל הוא קם וניסה לברוח. תיארתי את הסצנה בספרי ״הצד השני של המטבע״: שניים מאנשי הכיתה התווכחו ביניהם מי יהרוג אותו - האחד באקדח קטן שלו או השני ברובה. האיש ידע שהוא עומד להיהרג, אך לא התחנן ולא הסיר את מבטו מאיתנו. בעל האקדח ניסה, אך כדוריו לא הספיקו כדי להרוג את האיש. בעל הרובה הצמיד את הקנה לראשו ופיצח את הגולגולת. המוח הלבן נשפך על הארץ.
במשך שנים הצלחתי שלא להיזכר במראה הזה. אבל הוא טבוע בתת־מודע שלי, ומדי פעם מנסה לפרוץ החוצה.
חשבתי אז הרבה על טבע האדם. היו בינינו אנשים שהפנו את פניהם כמוני ולא השתתפו. אבל היו גם אנשים שממש ששו להרוג. והם לא היו דווקא הבחורים הפרימיטיביים ביותר. להפך, אחד הרוצחים הגדולים אצלנו היה בחור סימפטי ביותר, בן של בעלי חנות גדולה במרכז תל אביב, שאיש לא היה חושד בו בנטיות כמוסות כאלה. אחרי המלחמה פגשתי בו לא אחת, והוא היה כאחד האזרחים, איש סימפטי, נוח לבריות.
באתי לידי מסקנה שהאדם הוא בסך הכול חיית טרף מסוכנת, ושיצריו האפלים מכוסים בשכבה דקה מאוד של תרבות. הקליפה הזאת נפרצת במלחמה, כאשר