אינני יודע אם היינו מודעים לשינוי שחל בדמות המלחמה. בקרבות 11 הימים התהפך הגלגל. המחץ המצרי נשבר, היוזמה עברה לידינו. מה שהיתה עד אז מלחמת הגנה בעיקרה, שבה עמדו היישוב והמדינה החדשה כשגבם אל הקיר, הפכה למלחמת התקפה. תחילה מבחינה צבאית־אסטרטגית, אחר כך גם מבחינה מדינית־רעיונית.
זה לא היה מעבר דרמטי. הדבר קרה באופן הדרגתי, בלתי־מורגש. עד אז, גירוש הערבים מהכפרים נבע ממהות המלחמה והיה צורך אסטרטגי. הכפרים שלטו על דרכי התחבורה והיו חלק מהכוח הלוחם הערבי. כאשר היתה צפויה התקפת הצבאות הערביים הסדירים - דבר שבן־גוריון צפה כבר בחודש ינואר, בניגוד לדעת ה״מומהים״ - לא היה אפשר להשאיר בעורף אוכלוסייה אויבת.
זאת לא היתה עדיין מדיניות נחרצת. פה ושם - כמו בחיפה - היו גם מגמות אחרות. היו לכך סיבות מדיניות: האו״ם הקצה למדינה ה״יהודית״ כ־55% של שטח פלשתינה (א״י) המנדטורית. כ־40% מתושבי השטח הזה היו ערבים. גם אחרי קבלת ההחלטה על ידי עצרת האו״ם התנגדו לה רבות מחברות האו״ם, וגם הממסד המדיני־צבאי של ארצות הברית. הטענה העיקרית בפי המתנגדים היתה שלא ייתכן מצב שבו יהיו כל־כך הרבה ערבים במדינה היהודית. לכן הציעו לבטל את החלטת החלוקה ולהקים במקומה משטר נאמנות של האו״ם.
ההנהגה הציונית נאבקה בכל כוחה נגד טענה זו וביקשה להוכיח שכל הערבים יוכלו לחיות במדינה היהודית בבטחה ובאושר. בהחלט לא היה כדאי לה להראות לעולם תמונה הפוכה, של גירוש הערבים.
המחסום הזה - רופף ככל שהיה, מול המציאות של המלחמה - נפל ונעלם עם הכרזת המדינה. שתי מעצמות־העל הכירו בה מיד - ארצות הברית ״למעשה״ (דה־פאקטו) וברית המועצות גם ״להלכה״ (דה־יורה). בכך ירד רעיון הנאמנות מהפרק, וממילא נעלמו גם העכבות לגבי גירוש הערבים.
כך נוצר הרקע לטיהור האתני(מושג שנולד כעבור שנים במלחמת האזרחים