היוגוסלבית). עד אז היתה שאיפה זו רק גורם שנלווה לצרכים הצבאיים, אבל אחרי חודש יולי זה הפך - כך אני חושב עכשיו - למרכיב מרכזי באסטרטגיה הלאומית. הצבא הופעל ממועד זה לא רק לפינוי השטח מהערבים אלא גם למניעת שובם של המגורשים לבתיהם. זה מסביר את הפקודות שקיבלנו: להרוג כל ערבי המתגלה בשטח.
אבל הטיהור האתני לא היה חד־צדדי, כפי שאולי נדמה כיום. הצד השני עסק בו באותו המרץ, ומתוך אותם המניעים. בשטחים שנכבשו על ידי הערבים - גוש עציון, העיר העתיקה בירושלים ועוד - לא נותרו יהודים. אלא שלרוע מזלו של העם הפלסטיני, אנחנו כבשנו הרבה יותר שטחים מכפי שכבשו הם, ולכן נמנו הפליטים שלנו במאות, ושלהם - במאות אלפים.
כלוחמים כבר התרגלנו לכפרים שתושביהם ברחו על נפשם לפני בואנו, ולכן לא הבחנו בשינוי המדיניות. אנחנו קיבלנו את הדברים כמובנים מאליהם.
השבועות הראשונים של ההפוגה העניקו לי את ההשראה לכתיבת כמה סיפורים ושירים. רוב השירים היו היתוליים, מהווי היחידה הלוחמת: רומנים באלחוט, חובשת קטנה שהופיעה במוצב. אבל לפחות שיר אחד היה רציני, ואינני יודע אם להתגאות או להתבייש בו.
הוא נפתח במילים: ״כבר השחר עולה, חברה, עוד מעט וירעם התותח...״ ומסתיים במילים: ״ואם בכל זאת רוצה את דבר אחרון, / מאותם הדברים שאפשר להרהר בהם לפעמים: / נסי, חברה, לחנך בני־אדם שלמים, / יפים, אצילים וחופשים מכפי שהיינו. / נסי נא לפעול, ככל שתוכלי, למען / עולם שיקום, / עולם בו יידום קול הקרב, / בו החופש יוליד את היופי, / עולם שצירו - האדם.״
גם סיפורים שכתבתי אז היו די סנטימנטליים, ביניהם הסיפור ״שבוי קטן״, על נער ערבי שנלקח בשבי והסתפח למחלקה. הרעיון בא לי כאשר ראיתי נער ערבי באחת הפלוגות האחרות, אך העלילה היתה דמיונית. ניסיתי לצייר בו את האוכלוסייה שגירשנו בצבעים אנושיים.
בין הניירות שלי מצויה חוברת בשם ״הגדוד״, הנושאת את התאריך ״ספטמבר 1948״. זה היה גיליון מס׳ 12 של ״ביטאון גדוד 54 - חטיבת הדרום״.
על השער מופיעה תמונה של שועלי שמשון על ג׳יפ, ולידו השיר שלי, בנוסח המקורי(לפני ״השיפוץ״ של זעירא.)
מאמר המערכת (אינני יודע מי כתב אותו) הציג בסגנון שהיה אופייני אז את השאלה ״עד מתי?״ והשיב: ״עד שכוחו של ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל