התקפת אויב באשר הוא שם, עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב, בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרח־החיים איתו ואמת־החיים איתו, ואין דרך בלתי אם להשלים איתו. זהו טעם המערכה.״
מי חלם אז שכעבור שישים וכמה שנים עדיין לא תצליח ישראל להביא את העולם הערבי להשלמה איתה? גם עכשיו אפשר לשאול: ״עד מתי?״
בעמוד הבא מופיעים שמות 25 אנשי הגדוד שנהרגו בקרבות 11 הימים, ביניהם חמישה מהפלוגה שלי. בהמשך הופיעו הספדים קצרים לארבעה מהם, שניים בחתימת ״א.א.״. לא נאמר כמה אנשים נפצעו.
מאמר אחד הוקדש ״לדמותו של האויב המצרי״ וקבע: ״אם שרר בקרבנו בהתחלת המלחמה זלזול מופלג באויב המצרי, זלזול שמקורותיו נעוצים בעיקר בדעות קדומות ובידיעות שטחיות, הרי פינה יחס זה את מקומו למעין תחושת ׳הפתעה בלתי־נעימה׳...״ מאמר אחר קרא לחיילים להתחפר כראוי (זה לא בא לנו בקלות) וקריאה דחופה ״ובביזה אל תשלח ידך!״ מאמר אחר הסביר לחיילים את הצורך להתייחם יפה לאנשי גח״ל, שרידי השואה, שהחלו למלא את השורות בגדוד.
היו בחוברת כמה סיפורים קצרים של חיילי הגדוד, מהם אחד שלי בשם ״אהבת חיילים״. הוא מספר על שני חיילים - איסר אהב את זיוה, וזיוה אהבה את מיכאל. הם נפגשים במקרה בשדה הקרב, מיכאל נפצע, איסר לא יכול היה לפנותו לאור היום, וכך בילו השניים יום נורא ביחד, מסתתרים בשדה. גם זה היה סיפור דמיוני, אך נדמה לי שאת גיבוריו אני מכיר: איסר זה אני, קצת משופץ, זיוה היתה טובה, הצעירה השחרחורת שאהבתי, ומיכאל היה יוחנן זילברמן, המלחין שנהרג.
העורכת במטה הגדוד כללה בחוברת גם את ה״הספד״ שלי לזקן שלי.
כשהופיעה חוברת זו, כבר לא הייתי בפלוגה. נשלחתי לקורס מפקדי כיתות.
במהלך הקרבות נוצר מחסור חמור במפקדים קרביים, בגלל השיעור הגבוה של ההרוגים והפצועים. החטיבה החליטה לנצל את ההפוגה כדי לתקן את המצב. אני חושד שהיה גם מניע נוסף: להוציא מן היחידות את עושי הצרות ולהפוך אותם לחיילים ממושמעים על ידי הפיכתם למפקדים. מכיוון שארגנתי את ה״מרידה״ בפלוגה אחרי 11 הימים, הייתי בהחלט מועמד מתאים. נשלחתי לקורס יחד עם שלום כהן ועוד כמה חברים.
הקורס נערך בקיבוץ כפר מנחם, בשפלת יהודה. הזמן היה קצר והמלאכה מרובה, והקורס היה מתיש מאוד. עברנו אימונים מפרכים ביום ובלילה. כאשר נאספנו