באוהל הגדול כדי לשמוע הרצאות על טקטיקה וכלי נשק, היה לנו קשה להשאיר את עינינו פקוחות. באחת ההרצאות האלה, כאשר נשענתי מרוב עייפות על אחד מעמודי האוהל, צעק עלי המפקד: ״אורי, תעמוד ישר! האוהל לא ייפול!״ עד היום יש לי חלומות בהקיץ, שבה חוזרת סצנה זו, המפקד צועק, אני מזדקף כמצווה, והאוהל הגדול קורס על ראש המפקד.
האימונים השתלבו במשימות קרביות. באחת מהן הגענו, אחרי הליכה ארוכה בשמש ספטמבר בשטח קשה של טרשים, לפאתי הכפר זכריה, שהיה עדיין בידיים ערביות. נדמה לי שירינו לכיוונו, אך הכפר החזיק מעמד עד אוקטובר. הפעולה חרותה בזיכרוני מפני שלימים פגשתי רבים מבני הכפר במחנה הפליטים דהיישה, ליד בית לחם. התיידדתי עם כמה מהם וביקרתי בבתיהם. אישה זקנה סיפרה לי כיצד גורשו מהכפר והגיעו ברגל לחברון.
מיד עם בואי לכפר מנחם התחלתי לגדל שוב את הזקן שלי. הגדוד היה רחוק, ולמפקדי הקורס לא היה אכפת.
חטיבת גבעתי ניצלה את ההפוגה גם לעריכת מסדר חטיבתי חגיגי במושבה רחובות. הקורס שלנו השתתף בו כיחידה עצמאית. עברנו אימונים בצעידה בסך, וביום המיועד צעדנו בחוצות המושבה לעבר מגרש הכדורגל, שם עברנו על פני בימת ההצדעה. את המסדר קיבלו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, יגאל ידין(הרמטכ״ל בפועל) והמח״ט שמעון אבידן.
מי שמרחם על חיילים הצועדים במסדר צריך לשכוח מזה. כשאתה צועד בתוך פלוגה של חיילים, בצעד אחיד לקול המוזיקה, אתה מרגיש בהתרוממות הרוח. זהו מין אושר - תמהיל של גאווה ו״רוח היחידה״. המאמץ הגופני לא הכביד עלי. הדבר היחיד שהעיב על שמחתנו היה הופעת ״שועלי שמשון״ - בלעדינו. הם עברו לידנו ביעף, שוויצרים כרגיל, והפעם דאג מישהו לצייר את המילים ״שועלי שמשון״ על הג׳יפים, באותיות של קידוש לבנה.
דומני שבן־גוריון נאם, אך אינני זוכר מילה. ממש לא היתה לנו סבלנות למליצות של פוליטיקאים.
המסדר צולם והחטיבה הדפיסה את התצלומים על גלויות קטנות, שחולקו לנו בראש השנה תש״ט. כולן איחלו ״שנת ניצחון ושלום״. בכלל, הגדוד דאג מאוד לשמור על הקשר איתנו בקורס, אולי גם מתוך הדאגה שמא ינסו גדודים אחרים לחטוף אותנו. ב־17 בספטמבר(שבוע אחרי יום הולדתי ה־25) קיבלתי את סמל הפח של הגדוד בצירוף פתק: ״רצוף בזה סמל הגדוד - המחכה לשובך. מג״ד 54. צבי.״