הסמל היה מורכב ממגן, ובמרכזו אריה שואג על רקע ארץ ישראל משני עברי הירדן. ״צבי״, כמובן, היה צ׳רה, המג״ד.
מעשה הגבורה הגדול ביותר שלי במלחמה היה זה שלא עשיתי. מישהו מהחברים הגה רעיון נועז: לבצע פעולה ״פרטיזנית״, בלי רשות, שתביא לנו תהילת נצח ותוכיח שאנחנו ״גברים״.
בית גוברין, על דרך אשקלון־חברון, היתה בידי המצרים. מסביב היו מערות מפורסמות. הרעיון היה לערוק מן הקורס, להגיע בלילה לאחת המערות, להסתתר בה במשך היום, לפשוט בלילה הבא על המחנה המצרי וללכוד קצין בכיר. בלילה השלישי היינו אמורים לחזור לכפר מנחם, כשהשלל המפואר בידינו.
הרכבנו צוות מצומצם של ארבעה אנשים, הוותיקים שבוותיקי הפלוגה, והתחלנו בהכנות. דנו בפרטי הפרטים של הפעולה, אספנו את הציוד הדרוש. אבל איכשהו לא יצא העניין לפועל. אינני זוכר מה מנע אותה. אולי זה נודע למפקדים. ייתכן מאוד שאילו היינו מנסים לבצע את הטיפשות הזאת, ספר זה לא היה נכתב.
למרות הפעילות המאומצת, היה הקורס מעין הפסקת נופש אחרי הקרבות. היה זמן לחשוב. ממחשבות אלה צמח אחד המסמכים המיוחדים ביותר שיש ברשותי. לא פרסמתי אותו מעולם עד כה, כנראה מתוך חשש שלא יובן כראוי.
נראה שבביקור בתל אביב נפגשתי עם משה סנה. אינני זוכר את עצם הפגישה, בוודאי לא את פרטיה, דבר מוזר כשלעצמו. למעשה, אני לומד עליה רק מהמסמך עצמו.
סנה, רופא עצבים במקצועו, היה אז דמות פופולרית. הוא נמנה עם ראשי מפ״ם מפלגת הפועלים המאוחדת - שקמה בראשית המלחמה תוך איחוד מפלגות אחדות העבודה ו״השומר הצעיר״. כמעט כל ראשי הפלמ״ח והחטיבות הקרביות בתש״ח נמנו עם חבריה, והיא נחשבה למפלגת החיילים הקרביים. (בבחירות הראשונות לכנסת, בינואר 1949, זכתה ב־19 מושבים והיתה המפלגה השנייה בגודלה במדינה. גם אני הצבעתי בעדה.)
סנה עצמו היה ראש המפקדה הפוליטית של ההגנה, ועל כן נחשב כאחד ״משלנו״, אף על פי שלא גדל בארץ אלא בא רק ב־1940 מפולין, שם היה עסקן ימני־מתון, במפלגת הציונים הכלליים. בבואו לארץ הצטרף למה שכונה ״תנועת העבודה״. מכיוון שהיה חברם של ישראל גלילי, יצחק שדה ושאר ראשי ההגנה, הוא היה מקובל עלינו.
במכתב הנלווה למסמך, הנושא את התאריך 12 בספטמבר 1948, כתבתי: