הכבוד־העצמי של החייל, כגון הצדעות, פניות למפקדים בנוסח מסוים, וכו׳.
ב. התהום בין חזית ועורף. אחרי חודשי הקרב בתנאים איומים חשב החייל הקרבי שתודת האומה למתנדביה - וכל חייל קרבי הנהו ביסודו של דבר מתנדב - תמצא לה ביטוי ברור ובולט.
במקום זאת רואה החייל הקרבי בחזרו לחופשה כי התגבשה בינתיים אריסטוקרטיה של העורף, הבזה לו והמתקשטת
בדרגות ובסמלים דמיוניים. החייל הקרבי מרגיש, אפוא, את עצמו מקופח ומרומה, ונוצרת אווירה של רצון"להסתדר״, לא מתוך פחד מפני הקרב אלא מתוך הרגשה ש״לא כדאי״ לו לחייל להקריב את עצמו בתנאים אלה, בשעה שחבריו בעורף עושים קריירה.
ג. שבירת חיי החברה התקינים עקב האבידות הכבדות שנגרמו ליחידות הוותיקות. מחלקת־התרבות הצבאית לא ידעה לטפח חיי־חברה חדשים, מאחר ששלחה לחזית קציני־תרבות שלא
התבלטו בכושר צבאי, ושהאנשים לא רחשו להם כבוד, מאחר שלא יצאו איתם לקרב.
2. דעות החיילים.
מובן שהבעיות הצבאיות האלו תופסות כיום מקום ראשון בוויכוחים רציניים בין החיילים, עקב ניתוקם הנפשי המוחלט כמעט מכל הנעשה בעורף.
כמעט כל החיילים פוסלים את השיטה הצבאית החדשה, שתוארה לעיל, ונוטים שוב לסגנון הפלמ״ח. הדבר אינו נובע רק מטעמים רגשיים, אלא גם מתוך הבנה צלולה שחיילים אשר גדלו באווירה זו יהיו בעלי כושר צבאי רב יותר מאשר מכונות־לוחמות שתטופחנה על ידי השיטה הזרה החדשה.
בעיות פוליטיות ממש תופסות רק מקום שני בעולמו של החייל,
ואף הן מופיעות בצורה הקרובה להווי שלו. גרמו להתעוררות ויכוח על שאלות אלו מעשי ההרג באוכלוסייה הערבית שבוצעו על פי פקודה, גירוש האוכלוסייה הכפרית הערבית והסירוב להחזירה, והשאלה המעיקה על החייל - מתי ישוחרר.