ביחס לבעיית האוכלוסייה הערבית מחולקות הדעות. חלק אחד, הנוטה למפא״י או לאצ׳׳ל, מצדיק את עמדת המפקדה והצבא הרג, גירוש, וכו׳ - ואילו החלק השני מתנגד לשיטות אלו, אם מבחינת נטייה רגשית ואם מתוך שיקול פוליטי שטרם התגבש די צרכו.
אשר לשאלה השנייה - מתי תיגמר המלחמה - הרי שאפשר לומר שהחייל הקרבי מבין אל־נכון את יחסי־הכוחות, אינו בז עוד לאויב ויודע שניצחון צבאי יהיה יקר וידרוש זמן רב, ועל כן אינו מאמין בהכרעה צבאית־גרידא של המלחמה. אפשר לסכם את גישתם של חיילים אלה שהם מבקשים שלום, אך מאידך אינם רוצים גם בכניעה ובפשרה שתהפוך את קרבן חבריהם וקרבנם שלהם לקרבן־שווא. לפיכך מבקשים חיילים אלה פיתרון הוגן שיבטיח את שלום המדינה והתפתחותה, ומכאן הם מגיעים לשיקול ששלום של אמת פירושו שלום עם הערבים עצמם. אולם לא ברור להם כיצד אפשר להמחיש דבר זה. [ברור שמשפטים אלה מתייחסים לערבים הפלסטינים. במהלך המלחמה לא השתמשנו עדיין במושג "פלסטינים״, וקראנו להם פשוט ״ערבים". הרי עד אמצע מאי 948ו, ״פלסטין״ כללה גם אותנו.]
אשר לפעילות המפלגות - כמעט ואינה קיימת בצבא. השפעת אצ״ל, שהיתה פעם ניכרת, ירדה כמעט לחלוטין. לח״י אינם מורגשים בצבא. מפא״י פועלת באמצעות המנגנון הצבאי הרשמי, בהפיצה את הנוסחה שאסור לו לצבא לעסוק בפוליטיקה.
3. אפשרויות פוליטיות.
התפקיד הוא, אפוא, להפוך את ההתמרמרות הרגשית של החיילים מגורם הרסני לכוח פוליטי יצרני, על ידי גיבוש השקפת חיילי הקרב וטיפוח הדעות הפוליטיות של החיילים הנבונים יותר. יש לקחת בחשבון שהאפשרויות הן מצומצמות, ושהמנגנון הצבאי הרשמי יתנגד לכל ניסיון כזה, שוב באמתלה שאסור לו לצבא לעסוק בפוליטיקה.
...מובן שמגע אישי והיווצרות תאים בצבא יעילים עוד יותר. אבל הדבר ייתקל בלי ספק בקשיים מטעם השלטונות. ייתכן שאפשר