להתגבר על קושי זה אם תימצא מסגרת מתאימה וספונטאנית של התארגנות חיילים קרביים ותיקים, למשל מתוך מגמה להרים את המוראל הקרבי של החיילים.
תנאי מוקדם לפעולה כזאת הוא למצוא לה מסגרת שלא תהיה מפלגתית מובהקת, כלומר שהרושם הפסיכולוגי לא יהיה שהמפלגה מחפשת אחיזה בצבא, אלא שהחיילים הקרביים המתארגנים
למטרותיהם מחפשים להתקשר עם המפלגה המייצגת את דעותיהם...
עד כאן לשון התזכיר. קריאה סתמית מעוררת כמה תמיהות. מה פתאום עסקתי באמצע המלחמה בעניין מפלגתי - מה גם שלא היתה לי עד אז שום זיקה למפ״ם (או לכל מפלגה אחרת)? על מה דיברתי עם סנה בפגישה המוזכרת במכתב? איזה ״חומר״ הבטחתי לו? בשביל מה להקים בצבא ״תאים״ - וברור שהכוונה היתה לתאים מחתרתיים?
אני מעז להעלות כאן את הדברים בפעם הראשונה. מה שהתגלגל בראשי היה לא פחות מאשר הפיכה צבאית. זה הרעיון שביקשתי את סנה להביא לפני ישראל גלילי והמפקדים הבכירים: לאגד ביחד את מפקדי כל החטיבות הקרביות, יוצאי הפלמ״ח ושותפיהם לדעתם, ולהגיש לבן־גוריון אולטימטום: עליו להתפטר, או שיודח על ידי הצבא.
ייתכן שחשבתי אז על מרד הצי הגרמני ב־1918, שהביא להדחת הקיסר וילהלם השני.
עד כמה שאני זוכר, לא באה שום תשובה מסנה. לדעתי הוא נבהל מהרעיון, ואני מסופק אם בכלל הראה את התזכיר למישהו.
ב־15 באוקטובר פרצו הקרבות מחדש. היה מנוי וגמור עם צה״ל לפרוץ את הדרך לנגב, ולא עלה על דעתו לשמור על ההפוגה. השיטה שהופעלה אז הפכה בשנים הבאות לדגם קבוע: טרקטור משוריין נשלח קדימה, לתוך השטח המצרי, המצרים ירו לעברו - וכך נוצרה העילה לחידוש הקרב, שהוצג כפעולת הגנה הכרחית מול ״הפרובוקציה״ של האויב.
הפעולה נקראה ״עשר מכות״, והביאה לכמה מן הקרבות הקשים ביותר של המלחמה. בקורס המ״כים שמענו על המוני הרוגים ופצועים - ואט־אט עלה בנו מפלס הזעם. רגזנו על מפקדת החטיבה, שסירבה לפרק את הקורס ולהחזיר אותנו ליחידותינו. המח״ט החליט שאנחנו יקרים מדי מכדי שניהרג. יותר מדי מ״כים