ומ״מים נהרגו במהלך הקרבות, והחטיבה היתה זקוקה באופן נואש למפקדים חדשים, עם ניסיון קרבי. זה היה הגיוני, אך הרגיז אותנו עד להשחית.
התסכול גבר כאשר הגיעו אלינו שמות ההרוגים. היו ביניהם אנשים שחיינו איתם מראשית המלחמה, שחלקנו איתם שעות מאושרות ועצובות. אחד מהם היה ״בולי״, חיים בולמן, שלימד אותנו בערב מסביב למדורה בחולדה שיר עצוב שנפתח במילים: ״העולם היה כה יפה וטוב / עד שהיטלר בא...״ על פי מנגינה יידישאית ידועה.
איימנו על מפקד הקורס שנערוק ונחזור ליחידות שלנו גם בניגוד לפקודה. בתשובה הפעילו אותנו בפעולות משניות, להטרדת המצרים בכפרים שבשולי המערכה. זה לא היה מסוכן, וזה לא סיפק אותנו.
לבסוף הצגנו אולטימטום: אם לא יחזירו אותנו ליחידות תוך 24 שעות, נערוק. ארזנו את החבילות שלנו והיינו מוכנים לתזוזה - ואז החטיבה נכנעה. היא לא פירקה את הקורס, אך הסכימה שכל אנשיו יצאו לאזור הקרבות, כדי לתפוס את השטחים שנכבשו זה עתה. זה אפשר את הוצאת הפלוגות מוכות האבידות להתארגנות מחדש.
העמיסו אותנו על האוטובוסים ועברנו במשלטים שנכבשו זה עתה, ושכבר הפכו לאגדה: ״משלט הצומת״ ו״משלט 113״. בכל מקום היו פזורים סימני הקרב - גופות, מתרסים של גדר תיל, כלי נשק שבורים, בונקרים מפוצצים. אנשי הקורס נשלחו לתפוס מוצב מצרי כבוש ליד הכפר חוליקאת (קצת צפונה מחלץ של היום). המוצב נפל בקרב קשה במיוחד, בהסתערות כידונים. נדמה לי שזה היה המקום היחיד במלחמה שבו הופעלו כידונים. הרעיון העביר בי צמרמורת. לנו, שהתרגלנו ללחום ברובים ובמקלעים, זה נראה כמו אנאכרוניזם מחריד.
הסתדרנו בשוחות העמוקות שחפרו המצרים, שבניגוד לנו לקחו את העניין הזה ברצינות. השוחות שלהם היו עמוקות ומסודרות. אך גמרנו להסתדר בהן, קיבלנו פקודה לעבור לגבעה סמוכה, ולחפור שם שוחות חדשות. המקום היה מלא המולה, בדיחות עפו לכל עבר, אנשים אכלו ושתו. אחדים הצטופפו סביב מקלע ״ויקרם״ בריטי כבד (אז קראו לזה מכונת ירייה), וניסו להפעילו. משום מה רציתי להתרחק קצת, וחזרתי לאתר הקרב.
הגבעה היתה מכוסה בגוויות. גופות החיילים שלנו כבר נלקחו ונקברו, אך נראה שלא היתה שהות לקבור את המצרים. מעולם לא ראיתי כל־כך הרבה מתים ביחד, אולי כמאה במספר. הם סודרו בשורות, זה ליד זה. היתה ביניהם גם אישה צעירה - השד יודע איך הגיעה לשם. לאחדים נשפך המוח, לאחרים נשפכו המעיים. אך רבים נראו שלמים, מלבד כתם דם קטן במדים.