אנחנו רגילים לראות מתים בסרטים - שחקנים חיים המעמידים פני מתים. אין לזה שום דמיון לגופה אמיתית, גופה נטולת חיים ונשמה, בשר מת, המתחיל במהרה להסריח, ריח אופייני הנדבק לנחיריך ואינו עוזב אותם במשך ימים. שום שחקן אינו יכול לחקות את עיניו הכבויות של מת.
ביליתי שעה־שעתיים בחברת המתים. אינני יודע מה דחף אותי, איזושהי התקפה פילוסופית, מלנכולית, שגרמה לי לעבור מגופה לגופה, להסתכל בפני המתים, לנחש מנין באו, איך הגיעו הנה, אם היו רווקים או נשואים, ואולי אבות לילדים. מה גרם להם להחזיק מעמד עד הרגע האחרון ולהיהרג על משמרתם, במקום לברוח?
רובם היו שחורים - ״סעידים״ מדרום מצרים, שדמו לסודאנים, ואולי היו ביניהם גם סודאנים אמיתיים. גם היום, כשאני חושב על מלחמה, עולה לנגד עיני המראה הזה של הגבעה המכוסה בגופות.
חזרתי לחברי העליזים והמתרוננים במוצב. היתה לי תשוקה עצומה לרגע של בדידות. תפילתי נענתה כאשר חיפשו מתנדב, שיעבור לגבעה סמוכה, ממערב, וישמש כצופה. משם ניתן היה להשקיף למרחקים. קפצתי על ההזדמנות.
השעות הבאות נרשמו בזיכרוני כמאושרות ביותר בחיי. ניסיתי הרבה פעמים לתאר אותן, כאשר רציתי להגדיר מה זה אושר. אושר שאינו נובע משום מעשה, אלא מחוסר כל מעשה.
תפסתי מקום מאחורי שיח, כך שהייתי מוסתר מעיני חברי, במרחק כמה מאות מטרים ממני. שכבתי על הארץ. מולי השתרע נוף מרהיב, עד לים, קילומטרים על גבי קילומטרים של שטח ריק מאדם, רק גבעות עזובות, עצים וסלעים. ממרחק של קילומטרים רבים, ליד הים, ראיתי במשקפת תנועה - האוכלוסייה של מג׳דל (אשקלון) ואישדוד, שברחה דרומה, לעזה. לאחר מכן נודע לי שהמצרים הניחו גדרות על חול שפת הים, וכך נחלצו כוחותיהם מהכיתור שלנו. בני הערים והכפרים ברחו יחד איתם.
מסביבי היה שקט מוחלט. המולת החברים במוצב הרחוק לא הגיעה אלי. שמש אוקטובר היתה רכה ונעימה. במשך שעה ארוכה התבוננתי בחרקים מכל הסוגים שרחשו סביבי. נתתי להם לטפס עלי. בפעם הראשונה ראיתי את הצמחים, גבעולים, פרחים קטנים. מפעם לפעם הרמתי את עיני כדי לוודא ששום תנועה אנושית אינה נראית בשטח.
שלווה עמוקה ירדה עלי. השיחה שלי עם המתים מילאה אותי במודעות החיים, שחדרה לכל איבר מאיברי. הנה אני שוכב, חי, חי ובריא, חי מאוד. עברתי בגיא