למפקדים הרעים שנתקלנו בהם במהלך המלחמה, או למפקדים הטובים, שאותם אהבנו? ומה זה בכלל מפקד טוב? אחד שמקפיד על ״דיסטאנס״ מפקודיו? או אחד שדווקא מתקרב לאנשיו? מפקד קפדן או מפקד נוח?
בראשי התגבשה השקפה ברורה. הבעתי אותה בסיפור שכתבתי במהלך הקורס, בשם ״נזיפת המג״ד״, על אחד ״מנשק׳ה״, מפקד המסרב לאכול בחברת עמיתיו המפקדים ומקפיד לאכול עם אנשיו; מפקד המפר פקודות אם זה דרוש לטובת אנשיו, אך מכשיר אותם היטב לקרב. בסוף הסיפור נפצע ״מנשק׳ה״ בקרבת האויב, וארבעה מאנשיו מזנקים קדימה לתוך התופת ומצילים את חייו. סיפור כמעט נבואי - שהרי דבר זה בדיוק קרה כעבור שלושה חודשים, כאשר אני נפצעתי.
הקורס הסתיים, כמובן, בנשף, שאליו באו המח״ט ואנשי מטהו. על שלום כהן ועלי הוטל להכין את התוכנית האמנותית.
ניגשנו לעבודה. שנינו אהבנו את ההומור הבריטי. חיברנו שיר סיום לפי אחד משירי תיאטרון ״המטאטא״ (״כי רבותי, מם־כף זה לא פשוט...״), וגם ״אופרטה למפקד בוקר״ ומערכון מהסוג שהיה מקובל בצבא הבריטי. כתבתי גם ״מילון״ של מושגים צבאיים: ״קרב: מצב שבו אפשר לשכוח כל אשר למדת באימונים. קצין תרבות: אדם האומר לך מה היה עושה אילו היה יוצא לקרב. אקדח: איבר קרבי, תוספת לגופו של המפקד. טופוגרפיה: מקצוע המלמד אותך למצוא את הדרך לכל מקום, מלבד תל אביב. עלה תאנה: עלה בו מכסה האדם את ערוותו. עלה זית: אותו הדבר לקצינים נמוכים יותר. קורס מ״כים: קורס שבו מראים למפקד העתידי כיצד אסור לנהוג כטוראים.״
אך תרומתי העיקרית באותו ערב חגיגי היתה יותר רצינית. כתבתי מעין פרפראזה על שירו המפורסם של רודיארד קיפלינג ״אם״, ובו תיאור דמותו של המפקד האידיאלי, זה שאינו מתחנף לממונים עליו ואינו רודה בכפופים לו. זה היה מניפסט נגד משטר הנוהל והנוהג שנכפה על הצבא. התרשמתי שמצא חן בעיני שמעון אבידן.
החזרה לגדוד היתה מלווה במשבר מכאיב. צ׳רה סירב להחזיר את שלום ואותי לפלוגה האהובה שלנו, ״שועלי שמשון״, ולחברים שחיינו איתם מאז ראשית המלחמה. במקום זה שלח את שלום ואותי לפלוגה אחרת בגדוד, פלוגה חדשה שקמה על הריסות הפלוגות הוותיקות שהידלדלו. הפלוגה - פלוגה ג׳ - היתה מורכבת על טהרת העולים החדשים, אנשי גח״ל. לרגע גבר בי הפיתוי ליזום עוד מרידה, אך לבסוף נכנעתי וקיבלתי את הדין.