המ״כים החדשים יכלו לבחור בין העולים מהארצות השונות. הבחירה הראשונה של כולם היתה בולגרים ויוגוסלבים. אלה נודעו כלוחמים טובים, בלי חוכמות, שאינם מקטרים. אבל הם ״נתפסו״ ונעלמו מיד. כשבא תורנו, היה עלינו לבחור בין עולים מפולין לבין עולים מצפון אפריקה. בחרתי בצפון אפריקאים.
כשעמדתי מול כיתתי החדשה, היתה לי בעיה קטנה: לא יכולתי לדבר איתה. פשוט לא היתה לנו שפה משותפת. נתנו לי כיתה גדולה מהרגיל, 15 איש, שהתחלקו כך: 8 מרוקאים, 3 טריפוליטאים (לובים), 4 טורקים. המרוקאים דיברו ערבית וצרפתית, הטריפוליטאים ערבית ואיטלקית, והטורקים - טורקית.
נשמרה אצלי מעטפה חומה קטנה, שעליה רשמתי את שמות הפקודים החדשים שלי: רוסו קריצ׳ו, קנטל חיים, אשכנזי יעקב, ונטורה דוד, טמסטט יהושע, רוח שלמה, לוי יצחק, אילת מוריס, בן־הרוש רפאל, מזוז ארנולד, תקלו לליו, כהנא אברהם, צבעוני [שמו בעצם היה סיבוני] יעקב־ציון, פרטוש יוסף, בוטבול יהודה.
האנשים האלה לא עברו טירונות. למעשה, הם באו אלינו ״ישר מהאונייה״. רובם היו מתנדבים, שבאו לארץ בלי משפחותיהם כדי להשתתף במלחמה. הוטל עלינו להכשירם עד כמה שניתן, תוך זמן קצר ביותר, ולהיות מוכנים בכל רגע לצאת איתם לקרב.
איך עושים את זה? איך מלמדים אנשים ש״לפגז של מרגמה יש מסלול תעופה גבוה וזווית הירידה שלו תלולה״ - כשהם אינם מבינים מילה מדבריך? איכשהו הסתדרנו: אחד המרוקאים ידע קצת אנגלית, אחד הטריפוליטאים ואחד הטורקים ידעו צרפתית, וכך התגלגל כל משפט משפה לשפה.
זה יכול היה להיות משעשע, אלמלא ידענו שבכל רגע עלולים לקרוא לנו לפעולה, ואז החיים שלנו, פשוטו כמשמעו, יהיו תלויים ביכולת הכיתה לתפקד. בשבילי זה היה מבחן כפול ומכופל. בזמן הקורס התווכחנו בינינו, כאמור, על דמותו של המפקד האידיאלי. עכשיו הגיע הזמן להוכיח לעצמנו שאנחנו עומדים במבחן שקבענו לעצמנו. זה לא קל, מאוד־מאוד לא. אבל מנוי וגמור היה עמי לעמוד במבחן הזה ויהי מה.
באחד הימים קיבלנו פקודה לקחת משאית, לנסוע לדיונות בשפת הים של ראשון לציון ולהעמיס חול, שהיה דרוש כבסיס לאוהלים חדשים שהוקמו במחנה. נתנו לנו אתי חפירה וסלים, ויצאנו לדרך. כשהגענו למקום נתתי פקודה לרדת מהמשאית, אך איש לא זז. קפצתי למטה וצעקתי. הם ירדו. נתתי להם פקודה לחפור ולהעמיס. איש לא זז.
בעזרת התרגום המסובך הסברתי לשם מה דרוש החול. זה לא הזיז להם. הם