הסבירו שהם באו לארץ כמתנדבים כדי ללחום - לא כדי לעבוד. הם חיילים, לא פועלים שחורים.
בקורס לא לימדו אותנו מה צריך מפקד לעשות במצב כזה. הייתי צריך לסמוך על האינטואיציה. ״אתם צודקים,״ אמרתי, והצבעתי על עץ. ״שבו בצל.״
לקחתי את והתחלתי לחפור. ראיתי שהם מתלחשים ביניהם. כעבור כמה דקות קם אחד מהם, לקח את והצטרף אלי. ואז עוד אחד ועוד אחד. בסוף עבדו כולם.
הצבא לא היה מסוגל לספק לכולם בגדים מתאימים. החורף התקרב, אך רוב החיילים החדשים קיבלו רק בגדי קיץ. מובן שהם לא ידעו, כמונו הוותיקים, ״להסתדר״ בעצמם, ״לארגן״ להם בגדים ופריטי ציוד בדרכים אחרות.
במהלך האימונים לימדתי אותם לזחול בשדה קוצים. הם לא הבינו בשביל מה זה טוב, כשבמרחק קצר יש שדה טוב מאוד בלי קוצים. הסברתי שבקרב לא נוכל לבחור לנו שדה כבקשתנו. אבל הבנתי מה הבעיה: הם לבשו מכנסיים קצרים. אני לבשתי מכנסיים ארוכים. הכרזתי על הפסקה של 20 דקות ואמרתי שמי שיש לו מכנסיים ארוכים, שילבש אותם. כשחזרנו למקום, אחדים מהם לבשו מכנסיים ארוכים, ואילו אני עצמי לבשתי מכנסיים קצרים.
בחודשי המלחמה אספתי לי מפה ומשם באטל־דרס (מקטורן צבאי) אוסטרלי עבה ושני סוודרים. אבל כשהחל החורף וירדו גשמים, נשארו אנשי הכיתה שלי בחולצות קיץ דקות. החלטתי שגם אני אלבש רק חולצת קיץ.
אני זוכר חופשה בתל אביב. ירד גשם קל. נסענו במשאית פתוחה. מקומי, כמ״ב, היה בתא הנהג הסגור, אבל החלטתי לעמוד עם האנשים מאחור, על המשטח החשוף לגשם. נרטבנו כולנו כהוגן, אבל לא היו קיטורים.
הקיטורים היו על רקע אחר. אחרי כמה שעות בתל אביב התאספנו במקום שקבענו, וראיתי שפני האנשים קודרות. ניסיתי להבין מדוע. התברר שלא היה להם עם מי לבלות - שום בחורה תל אביבית לא היתה מוכנה ללכת עם ״מרוקאים״. יצא להם שם של אנשים פרימיטיביים, השולפים סכינים בכל הזדמנות. קראו להם ״מרוקאי סכין״. זה היה אי־צדק משווע - הרי האנשים האלה התנדבו בארץ מולדתם לבוא הנה ולהילחם בשבילנו.
בדרך חזרה מתל אביב התקלקלה המשאית. שלחנו איש להביא עזרה, ובינתיים חיפשנו טרמפים. עמדנו בכביש בגשם, חבורה עלובה ורטובה עד לשד העצמות. חלפו על פנינו מכוניות פאר. אף אחת לא עצרה. זה לא הגביר את חיבתי - הקטנה מאוד בלאו הכי - לאנשי העורף.