היו לאנשים הרבה סיבות לקטר, ופקודי החדשים לא ויתרו אף על אחת מהן. זאת היתה בעיה קשה בשבילי. האנשים נעלבו בקלות, חשו כל העת שהם מקופחים, קיטרו ורטנו. הכוונות האידיאליסטיות שלי עמדו במבחן קשה. הצורך לשמש דוגמה אישית 24 שעות ביממה היה מעייף מאוד. לא אחת גבר בי החשק לוותר על כל העניין ולהתנהג כאותם המפקדים שהחליטו ש״צריכים לשמור על דיסטאנס״, ש״המרוקאים האלה ינצלו כל חולשה שלך אם תיתן להם״, ש״אסור בשום פנים לוותר להם בשום עניין״.
אך עמדתי בהחלטתי להיות מ׳׳ב למופת.
במרוצת השבועות התחלתי להבין את מצבי הרוח של האנשים, את נטיות לבם ואת הגורמים לכעסם. הבנתי גם שאין כל טעם להתייחס אליהם כפי שהתייחסנו אנחנו זה לזה בראשית המלחמה, כשכמעט כולנו היינו ״מאותו הכפר״, דיברנו את הסלנג העברי שלנו והיינו רגילים לאותו סוג של הומור. ראשית חוכמה היתה להכיר בכך שהמגויסים החדשים באו מהווי אחר, ושההבדל בינינו אינו טמון רק בשפות השונות. הם היו שונים מאיתנו, והיה עלינו לקבל את השוני ולכבד אותו.
למרבה הצער, רק מעטים היו מוכנים ומסוגלים לכך. כך נולדה בעיה לאומית שחרגה בהרבה ממסגרת הצבא ומתקופת המלחמה. עוד אדבר עליה בהמשך.
חשבתי על נושא זה לא מעט בערבים, כששמעתי מבעד לידיעות האוהלים את שירתם של האנשים. המרוקאים שרו שירים צרפתיים עליזים (״כמה טוב, כמה טוב, לישון עם הבלונדית שלי...״) ואילו הטורקים שרו שירים נוגים, שאת מילותיהם לא הבנתי אך לחנם עדיין מתנגן בראשי עד היום.
היו, כמובן, גם הרבה חוויות משעשעות. בעודי מדריך את אנשי בשדה הגיע אלי שליח דחוף וקרא לי למ״פ. שוב ניתנה לי פקודה לגלח את הזקן שגידלתי מחדש בקורס. גם הפעם לא היתה ברירה. גילחתי. בארוחה הבאה נכנסתי לחדר האוכל הפלוגתי וישבתי לאכול. אנשי, שישבו בשולחן הסמוך, הסתכלו בי ותמהו מה הרב״ט הזר הזה עושה בחדר האוכל שלנו. כעבור כמה דקות התחילו להתווכח ביניהם. בסוף ניגש אחד מהם לברר את העניין.
כך למדתי ששיער הפנים משנה אותי עד כדי כך, שמי שמכיר אותי רק כבעל זקן אינו יכול להכיר אותי בלעדיו. כשחזרתי לגדל את זקני מחדש אחרי פציעתי (זה הזקן שאני נושא אותו כבר יותר משישים שנה) התרגלתי להתלוצץ שאם אצטרך אי־פעם לברוח מהמשטרה או מאשתי - די יהיה בגילוח הזקן. איש לא יכיר אותי בלעדיו.