אבל הרגעים המבדחים הפכו נדירים יותר ויותר. אינני נוטה מטבעי לדיכאון. גם אז זאת לא היתה המילה הנכונה לתיאור מצב הרוח שלי. מילה טובה יותר היתה עצבות.
הייתי בודד. חוץ משלום כהן ועוד שניים־שלושה מ״כים ומ״פים, לא נותר סביבי איש מן הוותיקים, שיכולתי לחלוק איתם חוויות והלצות. הפקודים שלי, אף שנקשרתי אליהם, היו שייכים לעולם אחר. זכר ההרוגים עוד היה טרי, ומדי פעם ביקרתי פצועים בבית החולים. ראיתי פצועים ״קלים״, נפגעי גפיים, ששהו בבית החולים במשך חודשים רבים.
אך יותר מכול העיקו עלי היחסים עם ההורים השכולים. כבר הזכרתי שרבים מחברי נהגו להגיד להוריהם, כשהטרידו אותם בשאלות, שיקראו את הכתבות של אורי אבנרי ב״יום־יום״. כאשר נהרגו, פנו ההורים באופן טבעי אלי, בניסיונם הנואש לקבל מידע על נסיבות נפילתם.
כשהייתי בקורס, קראתי בעיתון מכתב של ד״ר אליעזר רחמילביץ, רופא תל אביבי ידוע, שבנו יעקב, החובש הפלוגתי שלנו, נפל בקרב אישדוד. מסתבר שהצבא לא הודיע להורים על מותו, והם שמעו זאת במקרה ברחוב, מפי אחת מבנות הגדוד. הלוויה לא היתה, מפני שהגופה לא נמצאה.
במרירות נוראה כתב האב: ״מפקדיך, בני, לא הזכירוך, חבריך לא הספידוך, וגדודי ההגנה, אשר שנים רבות היית בשורותיהם, לא עמדו דום לכבודך. גם חבריך לפעולה שכחוך...״
הזדעזעתי והגבתי באותו העיתון. ייתכן שזאת היתה הכתבה הרגשנית ביותר שכתבתי בחיי.
מדוע, שואל אתה, לא ביקרנוך, מדוע לא סיפרנו לך פרטים, מדוע לא ניסינו לנחם אותך. הוי, אב שכול, היודע אתה כיצד אנחנו מרגישים בחברת קרובי חללינו? היכול אתה לתאר לעצמך את רגשותיו של חייל קרבי, העומד לפני הורים שכולים - והמתבייש כי עודנו חי, מתבייש בעובדה שהכדור אשר השמיד את היקר להם מכל פסח עליו? הוא יודע את המבט הזה, האנושי כל־כך, הטבעי כל־כך, המבט האומר: אלי בשמים, למה המית הכדור דווקא את בננו. החייל הזה עומד לפנינו בריא וחסון, ובננו מתפורר בקברו...
...אלה מאיתנו שיהיו בחיים בתום מבחן נורא זה... הם שיזכרו. לא באבל חסר־אונים, לא בצער מרפה־ידיים, לא בפראזות נבובות, אלא