במאמץ של אנשים־לוחמים למען עולם יותר טוב, יותר יפה, עולם שלא יהיה בו עוד מקום לקרב ולרצח ולביזה...
האב השיב לי במכתב פרטי: ״את מכתבך קראתי, ודמעות שליש זלגו בעיני. הרגשתי שנפש רגישה ועדינה ואיש יפה־רוח כתב את השורות האלה...״ כשנפצעתי, הוא ביקש לבקר אותי בבית החולים, אך לא הספיק. לאחר מכן ביקרתי אותו בביתו כמה פעמים, והקשר הכאוב נמשך. ביום האזכרה לחללים שמקום קבורתם לא נודע לא השתתפתי בטקס, והוא כתב לי מכתב זועם, שבו טען שיש שני אורי אבנרי - אחד רגיש ואציל נפש והשני אדיש וקשה לב.
עם שני בני דודו של החובש אני קשור עד היום. שניהם פרופסורים לרפואה. האחד היה חבר של אחד מידידי, ופגשתי אותו לא אחת במסיבות. השני מטפל בי עד היום.
רואה החשבון יצחק רזיאל, שבנו נפל בשורות הגדוד שלי, שלח לי העתק של מכתב ששיגר לדוד בן־גוריון, ידידו האישי, ובו התלונן גם הוא ששמע על מות בנו במקרה. נראה שעבר זמן עד שעניינים אלה נכנסו למסלולם.
לאביו של משה ונצובר, האפסנאי שנכנס איתנו למלכודת בבית עפא ונעלם בשעה שנחלצנו ממנה, כתבתי: ״אני מתפלל לכך שהאומה תדע להיות ראויה לקורבנות יקרים אלה, אשר אין להם תחליף.״
מכתב מזעזע במיוחד קיבלתי מברוך טולידאנו, אביו של יהודה, מאנשי פלוגה א׳ שלנו שנעלם גם הוא בקרב על אישדוד. בכתב יד יפהפה התחנן לעזור לו לברר אם בנו נהרג או נפל בשבי. ״אבקשך מאוד שתודיע נא לי כל מה שידוע לך אודותיו,״ כתב והוסיף, במילים מודגשות בקו: ״מבלי להעלים ממני מאומה, כי אני רוצה לדעת את המצב לאמיתו.״ פניתי לגדוד וקיבלתי הוראה: ״מאחר שאין ידיעה ברורה - אין להודיע להורים דבר שיקבע סופית גורל הנעדר.״ אינני יודע אם אכן התברר שהיה שבוי.
הסופרת ומשוררת הילדים אנדה עמיר־פינקרפלד פנתה אלי בשם ארכיון צה״ל החדש וביקשה לספק לה פרטים על כמה מחללינו. לאחת התשובות שלי, מינואר 1949, הוספתי: ״אגב, למה לכם להשתמש בציון חי״ר? הרי חברים אלה לא נרצחו על ידי מרצחים, אלא נפלו בקרב הוגן בין חיילים אשר כל צד בו מאמין כי הוא ממלא את חובתו למולדתו. ציון מעין זה אינו משקף את דעות החזית, ולדעתי הנהו מיותר.״
הערה זו נשארה נכונה גם אחרי יותר משישים שנה.