ל״נושא־ברך - רכב עם קצת לוחות פלדה ומקלע ״ברן״ - והגענו עד למדרון האחורי של העמדה, ששכנה על גבעה נמוכה. הוריתי לאנשים להישאר שם עד שאגמור לבדוק את השטח.
על הגבעה פגשתי את אריה לנגמן, גם הוא אחד הוותיקים, שביתתו היתה בעמדה. היתה שם שורה רחבה של שוחות, וקפצתי ממקום למקום כדי להחליט איך לחלק את אנשי.
מקלע מצרי על התל פתח באש. פתאום נפלתי על הארץ. הרגשתי תחושה חמה בבטן. ״נפצעתי!״ צעקתי לאריה. הוא בא בריצה ונפל עלי. כדור עבר את מעילו אך הוא לא נפצע.
שכבתי על הארץ, חשוף. אריה חתך את מכנסי וחבש אותי. ראיתי חור גדול מימין לקיבה. רק אז שמתי לב שנפצעתי גם במקום אחר: בחלק העליון של זרועי הימנית. אריה חבש גם שם. רק אז טלפן לעמדת הפיקוד כדי להודיע מה קרה.
ידעתי שהמצב נואש. שכבתי במקום שהיה החשוף למקלע שפגע בי. מי שינסה להוציא אותי ייהרג. אחרי ההלם הראשון התחלתי להרגיש בכאבים איומים. צעקתי. זה גרם לי להקלה, כאילו הצעקות יכולות לעזור.
אריה ניסה לגרור אותי על הארץ, אך הכאבים היו חזקים מדי. ״אל תזוז, אביא את האנשים,״ צעק ונעלם.
שכבתי לבדי, הכאבים גברו. ידעתי שאי־אפשר להוציא אותי לאור היום, ושלא אשאר בחיים עד רדת הלילה. זה היה חסר תקווה. ובכל זאת קיוויתי. יקרה נס. יבוא ג׳יפ - חשבתי על ג׳יפ, כמו שאדם דתי מאמין במלאכים - ואני אצא מזה. ידעתי שזו שטות. איכשהו, המוות לא הפחיד אותי.
ואז הנס קרה. אריה הופיע בריצה, יחד עם ארבעת האנשים שהשארתי במדרון האחורי. הם לקחו אותי בידי וברגלי ורצו אחורה, בעוד שהמקלע המצרי שוטף את השטח.
העמיסו אותי על המשוריין. אחד האנשים שם את ראשי בחיקו, האחרים ישבו סביבו וניסו להרגיע אותי. הרגשתי באהבה שלהם. מתוך בושה השתדלתי שלא לצעוק, אבל לא הצלחתי - המשוריין קיפץ על הטרשים שהיו זרועים בנוף, וכל קפיצה גרמה לי לכאבי תופת.
הגענו לבסיס, ושם העמיסו אותי על ג׳יפ שהביא אותי לתחנת האיסוף. הג׳יפ קפץ עוד יותר מהמשוריין, וזה היה נורא.
החובש הפלוגתי, ידיד ותיק, ניסה להעמיד פנים שזוהי פציעה קלה. ״תוך חודש תחזור הנה,״ אמר. הפצרתי בו לתת לי מורפיום. הוא נתן לי זריקה וטען שזה