מורפיום, אבל הכאבים לא שככו. הוא רימה אותי. ההוראות היו שלא לתת מורפיום לפצועי בטן. העמיסו אותי על אמבולנס.
הדרך מתחנת האיסוף לבית החולים של החטיבה בכפר ביל״ו, ליד רחובות, זכורה לי כמסע בגיהינום. תחילה נסענו בדרך שסללו המצרים אך לא הספיקו לסיים דרך זרועת בורות. הפצרתי בנהג, גם הוא ידיד ותיק, להאט והוא עשה כך, אבל כעבור כמה שניות הגביר שוב את המהירות. הוא ידע שחיי תלויים בכך שאגיע לבית החולים במהירות.
הכאבים פחתו קצת כשעלינו על הכביש - אותו הכביש שבו נסעתי מאה פעמים בעליצות. הנסיעה נראתה לי אינסופית. אחרי מה שנראה לי כשעות, והיה הרבה פחות מזה, ראיתי את האמבולנס פונה ימינה ונכנס לכביש של בית החולים.
ברגע שהשכיבו אותי על אלונקה והכניסו אותי לבית החולים, נרגעתי. משום מה הרגשתי בביטחון מוחלט שמכאן והלאה הכול יהיה בסדר. אחיות בלבוש לבן, שהקרינו ביטחון עצמי וסמכותיות, הקיפו אותי. ״יש לך מזל, הרופא שלנו מומחה לפציעות בטן,״ הרגיע אותי מישהו. הרופא, ד״ר לינדנשטראוס, אכן היה - כפי שהסתבר לי אחר כך - רופא בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, ובוודאי ביצע מאות ניתוחים כאלה.
האחיות רחצו אותי, אחת תחבה לי קתטר - לא היה לי כוח להתבייש - ואחרת הזריקה לי זריקת הרדמה. הדבר האחרון ששמעתי היה ״תעבירו אותו אחר כך למיטה מס׳ 23.״