שכבתי במיטה מס׳ 23, בחדר קטן של שתי מיטות.
רוב הפצועים שכבו באולם גדול, מיטה ליד מיטה. לא ראיתי אותם, אך במשך הזמן הכרתי אותם על פי קולותיהם.
את המקרים הקשים ביותר שמו בחדר הקטן הזה. שם יכלו למות בשקט, מבלי שזה יפגע במוראל של שאר החיילים.
לא ראיתי את עצמי. אבל כאשר ביקרה אותי אחותי בפעם הראשונה, פניה הוריקו כשראתה אותי. יכולתי לתאר לעצמי שהמראה לא היה מלבב.
גופי היה מחובר לכל מיני צינורות. אחד שימש להזנה מלאכותית, אחד היה תקוע באף והוביל לקיבה. כל מיני צינורות אחרים מילאו תפקידים בלתי־ברורים.
הרופא מהצבא האדום כרת קטע נכבד מהמעיים שלי והשאיר לי צלקת גדולה בבטן. הוא הוציא משם כדור גדול, ומסר לי אותו במתנה. זה היה כדור חודר שריון ממכונת ירייה בריטית מסוג ״בראונינג״. במשך כמה שנים שמרתי על הכדור, ואז נעלם לי. אני שומר מסמכים, מכתבים, אך מעולם לא הייתי קשור בחפצים נוסטלגיים.
כמעט ולא שמתי לב לפגיעה בזרועי הימנית. לא הוברר לי אם נפגעתי שם מכדור שני, או שהיה זה אותו הכדור שפגע בבטן. היה לי מזל: הכדור לא פגע בעצם הזרוע, וגם הצלקת, שהתגאיתי בה מאוד, נעלמה במשך השנים מבלי להותיר אחריה סימן.
במשך שבועיים וחצי שכבתי מבלי להסתובב במיטה או לקום ממנה. אסור היה לי לאכול או לשתות, ולא יכולתי לישון. הרבה־הרבה זמן בשביל לחשוב.
בעיקר חשבתי על אוכל. יום לפני פציעתי ערכתי ביקור פתע בתל אביב, נדמה לי בתירוץ של טיפול בשיניים. אכלתי ארוחת צהריים במסעדה ״האס״ ברחוב בן־יהודה, ליד קולנוע מוגרבי. הזמנתי נקניקיות וינאיות עם סלט של תפוחי אדמה ומיונז, בתוספת כוס גדולה של בירה. בדיעבד הפכה הארוחה הזאת לסעודה קדושה. חלמתי עליה כששכבתי במיטה. נדרתי לעצמי שאם אבריא, אחזור לאותה המסעדה