ואזמין אותה ארוחה בדיוק: נקניקיות, סלט תפוחי אדמה ובירה. זאת תהיה ארוחתי הראשונה. אך גם את הנדר הזה לא קיימתי: כשהותר לי שוב לאכול, היו לי דברים אחרים בראש.
פתאום תקף אותי צמא נורא. ולא סתם צמא, אלא תשוקה כפייתית למיץ פטל.
זה היה דמיוני לגמרי - כשאדם מקבל הזנה מלאכותית לווריד, אין לו תחושות של רעב או צמא. אבל הרופאים התחשבו בי: הותר לי לשתות מיץ פטל ככל שארצה. זה היה מגוחך: הזונדה בקיבה שלי הוציאה את הכול מיד. ראיתי את הנוזל האדום יוצא בצינור. אבל זה לא שינה דבר: הייתי צמא, שתיתי את מיץ הפטל, ראיתי אותו יוצא בחזרה.
בכל מהלך הפציעה וההחלמה לא איבדתי את ההכרה אף לרגע אחד - להוציא, כמובן, את שעות הניתוח. מאחר שלא יכולתי לישון, הייתי צריך לקרוא. אבל מה?
לא היה לי חשק לקרוא עיתונים ישראליים. הידיעות על המלחמה החליאו אותי.
זה נמשך כמה שבועות, אולי חודשים: כשקראתי על קרבות, הרוגים ופצועים, חשתי בבחילה גופנית. ביקשתי שיביאו לי עיתונים בריטיים. הם היו כתובים בסגנון קריר, מרוחק, עם טיפה של הומור, וזה היה טוב. ביקשתי גם את השבועון ההומוריסטי ״פאנץ׳״, שכמה מן הקריקטורות שלו חרותות בזיכרוני עד היום.
לא היתה לי סבלנות לקרוא רומנים איטיים. הסופר היחידי שמשך אותי היה, משום מה, סומרסט מוהם. בזה אחר זה קראתי את כל ספריו, במקור האנגלי ״בכבלי אנוש״, ״חוד התער״, ״הפרוטה והירח״, ״הצעיף הצבעוני״ ועוד ועוד. קראתי באופן כפייתי, כמו מעשן בשרשרת: מיד כשגמרתי את העמוד האחרון של ספר אחד התחלתי בעמוד הראשון של הבא בתור.
בשלב הראשון חוזר הפצוע להיות ילד. הוא חש ומתנהג כך. הרופא הופך לאב, והאחות לאם. אך בראש וראשונה הוא מתגעגע לחיק המשפחה.
מעולם לא הייתי איש משפחה סנטימנטלי. גדלתי במשפחה נורמלית ונשארתי קשור באבא ואמא, אך קשר זה היה מובן מאליו ולא היה זקוק להפגנה חיצונית. פעילותי הפוליטית נראתה לי תמיד חשובה יותר, ובחודשי המלחמה היו הקשרים שלי עם חברי הרבה יותר חשובים מאשר קשרי המשפחה. כל זה השתנה. עכשיו הייתי זקוק למשפחה, ורק לה.
הורי באו לבקר אותי. הם השתדלו בכל כוחם להסתיר ממני את חששם לחיי, אחרי שהרופאים תיארו להם במסדרון את מצבי. שניהם עבדו עבודה גופנית קשה במכבסה - אבי בהבאת הכבסים ללקוחות, אמי בגיהוץ חולצות - והביקורים