האלה לא היו קלים בשבילם. הנסיעה, בכל כיוון, הצריכה להחליף אוטובוסים פעמיים. אך הם הגיעו מדי כמה ימים והביאו לי את העיתונים והספרים שביקשתי.
באו גם מבקרים אחרים. מידד שיף, ידידי מתקופת ״במאבק״, הופיע ליד מיטתי,
וכך גם כמה צעירות שהכרתי. מהבעת פניהם למדתי שהזדעזעו מהמראה שלי.
הרופאים אמרו להורי שהסכנה לחיי לא תחלוף עד אשר המעיים שלי יתחילו שוב לפעול באופן סדיר. אני עצמי לא הייתי מודע לכך. מהרגע שנכנסתי לבית החולים, הייתי בטוח לגמרי שחיי ניצלו.
במיטה השנייה בחדר התחלפו הדיירים כל כמה ימים. תחילה שכב שם הייל די מבוגר, שנאבק על חייו. כשהחליפו לו את התחבושות, ראיתי פצע נורא. הוא נראה כאילו מישהו השכיב אותו על הצד והוריד עליו גרזן בכל הכוח. פצע פעור, גדול ועמוק. באחד הלילות לקחו אותו משם.
אחריו בא חייל צעיר מאוד, בעל פנים של ילד, ששיחק ברימון יד. קטעו לו רגל ואת רוב אצבעות ידיו, אך הוא עדיין לא ידע זאת. ידיו היו מוסתרות בתחבושות גדולות.
עקבתי, כמובן, אחרי המבקרים של שכני המתחלפים. ראיתי הורים קשישים, קשי יום, מנסים להתאפק מלבכות ולהעמיד פנים כאילו הכול בסדר. באו חברים מהצבא, שלא ידעו מה להגיד, ועל פניהם אותה הבעה של הרגשת אשמה שיש לחיילים בריאים המבקרים חברים פצועים.
ממיטה של בית חולים, המלחמה נראית אחרת. אדם נורמלי עשוי להפוך לשונא מלחמה כשהוא רואה את חבריו נהרגים. אדם רגיש במיוחד יכול גם להזדעזע למראה הפליטים בצד השני. אבל כמעט אי־אפשר לאדם שלא להפוך לפציפיסט בבית החולים.
יש הרבה גבורה ב״חזית הלבנה״(כפי שקראתי ב״בשדות פלשת״ לפרק הזה.) אבל זוהי גבורה אחרת - לא מול אויב, לא מול פגזים ומקלעים, אלא מאבק האדם הבודד על חייו, מאבק בכאבים ובייסורים, באובדן גפיים, אובדן ראייה. מי שרואה את המסכת המתמשכת הזאת של אומללות אנושית, אין לו מנוס מהשאלה: האם זה שווה? איזו מטרה מצדיקה את זה? מה הקשר בין כל זה ובין הנאומים חוצבי הלהבות של פוליטיקאים, החיים בעולם אחר?
אחרי שבועיים וחצי התחילה הבטן שלי לתת סימנים ראשונים של פעילות עצמאית. הרופאים היו מאושרים. הצינורות הוצאו מגופי.
בטקס חגיגי הביאו לי את הארוחה הראשונה. לא ממש ארוחה - איזושהי דייסה וביצה רכה. לא נקניקיות ולא סלט תפוחי אדמה. אך שום סעודת מלכים לא יכלה להתחרות באותו רגע בארוחה צנועה זו. חזרתי לחיים.