בית ההבראה היה כנס של ״עקומים״, כפי שקראנו לעצמנו. היו שם חיילים שהחלימו מכל מיני פציעות, וכמה חיילות שהחלימו ממחלות. אחרי בית החולים זה היה גן עדן. היו חיי חברה. הכרתי אנשים חדשים ובעיקר נשים חדשות.
גם פה שלט הצבע הלבן - בעיקר באוכל. המון־המון דברי חלב, שמנת, לבן, גבינה לבנה. (אינני זוכר אם כבר היה אז יוגורט.) עד אז לא התלהבתי כל־כך ממאכלי חלב, אך שם אכלתי בתיאבון. כל אוכל היה נהדר.
אני חושב שבלילות הארוכים בבית החולים התגבשה סופית השקפת העולם שלי, שהנחתה אותי מאז ועד היום. אחד ממרכיביה היה התפיסה המדינית שנודעה ברבות הימים כ״פתרון שתי המדינות״.
המלחמה שכנעה אותי לגמרי שיש עם פלסטיני, ושאת השלום צריכים לעשות קודם כול איתו. לשם כך צריכה לקום מדינה לאומית ערבית פלסטינית. מחשבות אלה היו מנוגדות באופן מוחלט למדיניותו של דוד בן־גוריון. (אגב, במושגים ״עם פלסטיני״ ו״מדינה פלסטינית״ התחלתי להשתמש רק כעבור זמן. היינו עדיין קרובים מאוד לסיום עידן המנדט הבריטי, כאשר כל הארץ נקראה ״פלסטיין״ באנגלית, ״פלסטין״ בערבית ו״פלשתינה [א״י]״ בעברית. כולנו היינו אז ״פלסטינים״ או ״ארצישראלים״.)
היה ברור לי שלא יהיה קל ליצור אמפתיה בין שני העמים אחרי מלחמה כל־כך קשה, ארוכה ואכזרית. כמעט מיד עם בואי לבית ההבראה כתבתי מאמר ל״הארץ״, שפורסם ב־21 בינואר 1949 תחת הכותרת ״נגד השנאה״. ברור שזה היה פולמוס עקיף עם אבא קובנר שהנהיג ב״דף הקרבי״ של החטיבה שלנו את דגם התעמולה הסובייטית(״מוות לפולשים!״). לא הזכרתי אותו בשמו, אך הכתובת היתה ברורה.
יש אסכולה הסבורה, שככל שהחייל מרבה לשנוא את אויבו, שנאה אישית ומוחשית, כן יטיב לשרת את מולדתו בחזית האש... הם מסתמכים על הדוגמה הסובייטית... ואילו לנו, בחזיתות ישראל, יש לנו טיפוס של לוחם עברי, טיפוס מגובש בעל קווי־אופי ברורים ומיוחדים. האם טיפוס זה זקוק לרגש השנאה כדי לעמוד בסבל החזית?
...לא. לא באותיות רבתי. אנשי נגבה ועיבדיס, לא גיבורי השנאה היו, אלא גיבורי האהבה. לא השנאה לאויב המריצה אותם למאמץ עליון, על־אנושי,
אלא האהבה לאדמה זו, ביתם, אהבת המולדת בצורה היפה, הצרופה ביותר.