והסיכום הפוליטי:
ובתום המלחמה, כך רוצים אנחנו וכך אנו מקווים - לא יהיו אויבינו של היום אויבים לנצח. אותם הפצעים לא יגלידו ביום אחד, לא מצדנו וגם לא מצד האויב. אך אותו חייל, שפגשנוהו בשדה־הקרב, בייחוד אם היה חייל טוב ונאמן למולדתו, מקווים אנחנו שיהיה באחד הימים לידיד, ושארצו תהיה ידידה ושכנה לארצנו.
לפחות לגבי המצרים זה התקיים. הייתי אחד מחמשת הישראלים הראשונים שבאו לקהיר, מיד אחרי ביקור אנואר סאדאת בירושלים. המצרים היו אחוזי שיכרון של שמחה וחיבקו אותנו כאחים אבודים. בביקור מאוחר יותר, בסעודת הערב החגיגית עם סאדאת ובגין שכבר הזכרתי, שוחחתי עם הקצין המצרי שפיקד בעיראק אל־מנשיה על המקלע שירה בי. התחבקנו והתנשקנו, והחלטנו לקיים בבוא היום פגישה משותפת של הלוחמים משני הצדדים.
לא בשנינו האשמה על כך שזה לא קרה עד היום.
הרעיון של ברית עם מצרים עמד גם במרכז מאמר נוסף שלי, שפורסם ב״הארץ״ שבוע לאחר־מכן, ב־28 בינואר, תחת הכותרת הלטינית ״pax semitica״ (״שלום שמי״).
לא דיברתי בו בפירוש על מדינה פלסטינית, אך זה נבע משליטת הרעיון שנקרא לימים ״האופציה הירדנית״ - ההסתמכות על המלך עבדאללה ויורשיו, תפיסה ששלטה במדינה במשך ארבעים השנים הבאות. קראתי לברית עם ״מצרים, לבנון ואולי גם סוריה״, מתוך תקווה שתתחולל בהן מהפכה חברתית (כפי שאכן קרה במצרים ובסוריה.)
(זהו) צעד ראשון לקראת אידיאל מדיני - שותפות בין ישראל מתקדמת ובין חבר עמים ערביים שהשתחררו מעול הפיאודליזם והחותרים לקראת קדמה חברתית. רק עם הגשמת אידיאל זה... תהיה מדינת ישראל בטוחה ותהיה התפתחותה מובטחת... נוכל ליצור בבוא היום שותפות של ממש, שותפות אמיתית של העמים השמיים.
בגבעת ברנר קיבלתי כמה מכתבים מרגשים מהאנשים שחירפו את נפשם כדי להציל את חיי. הגדוד כולו עבר אז מחזית הדרום לחזית המרכז וחנה באזור עין