שמר. במקום הצבא המצרי עמד עכשיו מולו הצבא העיראקי, שגם הוא נחשב לצבא טוב.
עוד בבית החולים כתבתי למג״ד, צ׳רה, וביקשתי לציין את מעשה הגבורה של מצילי. הודעתי להם על כך. אריה לנגמן, המ״ב שעמד לידי כאשר נפצעתי והוא שהזעיק את החיילים שלי, כתב לי מכתב שנשמר אצלי. הוא סיפר לי על המתרחש בפלוגה והוסיף, בצניעות ראויה לציון: ״לא היית צריך לכתוב למג״ד על העניין, זה יוסיף לי רק צרות. אבל אני מודה לך על כוונתך הטובה.״
הוא היה בטוח שאחזור לפלוגה וסיפר שכל החיילים קיבלו הפרשי שכר. ״כשתשוב, תקבל הרבה כסף.״ נראה שלפני כן האמינו חברי שאני הולך למות, ועל כן חילקו ביניהם את רכושי הדל: כובע המצחייה המיוחד שלי, הפגיון היפה, הסוודרים ועוד. לא ראיתי אותם עוד.
שלום כהן כתב ל״אורי אבנרי, ר״ט (!retired) גבעת ברנר״ וסיפר לי שערק למשך 21 יום והוחזר על ידי המשטרה הצבאית. ״כעת אני יושב ומצפצף על העולם.״ לדבריו התחרש באוזן אחת והוא מחכה בכיליון עיניים לשחרורו מהצבא, שחדל למצוא חן בעיניו. הכיתה שלו נלקחה ממנו, והוא סירב להתמנות לסמל.
בנוגע לחפציך: האקדח הוא אמנם אצל יעקב הימן, אבל הוא נמצא אצלו בבית כעת וישלח לך אותו בהזדמנות הראשונה. בנוגע למעילך, אני מיד מברר על הימצאו. אם אני אמצא אותו, אני אשלח אותו. שק־השינה נמצא כעת אצל בחור אחד, ואשלח אותו אליך הביתה כשיקבל שמיכה במקומו. דרישת־שלום חמה להוריך... אני מצפה לכמה מאמרים מ״כתב צבא הגנה לישראל״, סרן - או רב־סרן - אורי אבנרי.
הכי נגעו ללבי המכתבים שקיבלתי מהפקודים שלי. הם שימחו אותי מאוד, מכיוון שהעידו שהצלחתי לעורר בהם חיבה, כפי שנשבעתי לעצמי בקורס המ״כים.
יהושע טמסטט, מתנדב ממרוקו, אחד מהארבעה שהצילו אותי, שלח לי לגבעת ברנר מכתב בעברית(כנראה הכתיב למישהו), על גבי דף שנתלש ממחברת:
סו בינואר 949ו, טמסטט יהושע, 59235, דואר צבאי 208 (ג),
למפקד היקר אורי אבנרי,
ראשית כל הנני להודיעך כי הנני בריא ושלם. במכתבך הודעתה [כך