מידד שיף, ידידי מימי ״במאבק״, העלה את הרעיון לקבץ בספר את הרשימות שכתבתי במהלך המלחמה ושפורסמו ב״יום־יום״. בשעת כתיבתן כלל לא חשבתי על ספר. כפי שכבר סיפרתי, נכתבו הרשימות בזמן אמת. כתבתי כמעט באופן כפייתי, לפני הקרבות ומיד אחריהם, בתקופות רגיעה ובבית החולים.
ניגשתי למלאכה במרץ. מידד עצמו התנדב לשמש כעורך. הוא מיין את החומר, בחר ברשימות שנראו טובות בעיניו ופסל את האחרות, וגם את רוב השירים שכתבתי. כדי שהדברים יהיו מובנים כתבתי דברי קישור קצרים, שסיפקו את הרקע ומילאו את החללים בין האירועים. את הכתבות עצמן לא שיניתי במאומה, וכך נשמרה הרוח האותנטית, כך שהספר משקף את מצב הרוח המשתנה שלנו.
עלה על דעתי לבקש משמעון אבידן לכתוב הקדמה. הוא נענה ברצון והמציא לי טקסט מרגש, שהופיע בראש הספר בחתימתו. אני משער שכותבו היה אבא קובנר - אבידן עצמו לא היה כתבן או דברן - אך כל מילה בו אומרת: שמעון אבידן.
ההקדמה תוקפת כמעט בגלוי את דמות הצבא החדש, על מצעדיו והמדים המצוחצחים של קציניו, וממשיכה:
...גם חלום החפירות לא שווא היה. שם, בין רקטה לרקטה, טרם יתפרעו השמים מיבבה אדומה - היו דממות. בשעת דממה כזאת היה החייל בחפירתו חולם. רואה, והנה הוא שב לביתו, לעולמו הקודם, והוא יפה יותר,
טוב יותר, צודק יותר.
פקודי, שאינכם עוד במדים, גם על זאת יש להילחם. על השיבה לחיים של טעם יש להיאבק, ושמא ביתר שאת, עם עצמך. עם הרע המסובב. ולשאוב אמונה מאותם מעיינות מהם ינקנו כאנשי מגן.
הייתי בטוח שכל ההוצאות לאור יתנפלו על הזכות לפרסם את הספר, אבל קרה ההפך. אף הוצאה אחת לא היתה מעוניינת. הרי הדברים כבר פורסמו בעיתון, אמרה אחת. המלחמה כבר נמאסה, קבעה שנייה. אין לזה שוק, פסקה שלישית. לבסוף נמצאה בכל זאת הוצאה פרטית, הוצאת נחום טברסקי, שהחליטה להסתכן.
נשאר לקבוע את השם. לא היה קל למצוא שם שיתקבל על דעת כולנו. רציתי לקרוא לספר בפשטות ״1948״. טברסקי לא חשב שזה טוב. היה זה בנו, עמיהוד, שקבע את השם הסופי: ״בשדות פלשת 1948״.
אחד הרגעים היפים שלי באותה עת בא כאשר נכנסתי לחדרו של שוקן והגשתי לו בחגיגיות עותק של ״בשדות פלשת״. ״הוצאת שוקן״, שהיתה שייכת למשפחתו,