דחתה את כתב היד בזלזול, כמו כל שאר ההוצאות הגדולות. כששמתי את הספר על שולחנו, הוא המהם כמה מילות ברכה, אבל הרגשתי שזה בא לו בקושי.
בדחילו ורחימו המתנתי להופעת הספר בשוק, והכנתי את עצמי לאכזבה. אך קרה משהו מדהים: הספר הפך בן לילה לרב מכר מטורף. היתה ממש הסתערות על החנויות. המהדורה הראשונה הופיעה ביוני 1949, ובאוגוסט 1953 כבר הופיעה המהדורה העשירית. כל מהדורה מנתה 3,000 עותקים, וכולן היו בכריכה קשה ויקרה. זאת היתה הצלחה שלא היה לה עד אז תקדים.
כל העיתונים הרעיפו שבחים על הספר. באחד מהם נכתב שצריכים לחרות באבן חלקים מהספר. גם אבא קובנר חלק לי מחמאה גדולה: ״אני לוחץ ידך, אורי, ספר כן ועז־ביטוי. עשית מעשה חשוב - החטיבה, ורבים אחרים, יהיו חבים לך תודה.״
אחת הסיבות להצלחה המסחררת היתה שלא היו לספר מתחרים. מחוץ לספריו של ס׳ יזהר (ששירת במלחמה כקצין מודיעין בחטיבה שלנו) שהיו קשים מאוד לעיכול, לא היה אף ספר אותנטי אחד על המלחמה שנכתב על ידי חייל קרבי אמיתי - וכך זה נשאר עד היום. באותה תקופה היה מקובל להעניק ספרים כשי לבר־מצווה, וסיפרו לי שבחגיגות בר־מצווה רבות הצטברו עותקי ״בשדות פלשת״ בערמות על שולחן המתנות.
בינתיים שוחררתי מצה״ל. אמנם, לא פשטתי את המדים - במשך הרבה זמן המשכתי ללבוש את הבאטל־דרס שלי, מקטורן החאקי עם סמל ״שועלי שמשון״, שלא הייתי עדיין מוכן לוותר עליו. גם מההליכה הכפופה לא נפטרתי במשך חודשים. אבל למעשה כבר התחלתי בחיים חדשים.
הפרק הצבאי בחיי נגמר. ברור לי היום שהוא מילא תפקיד חשוב מאוד בעיצוב האופי שלי.
בשנים הבאות אמרתי לא פעם בנאומים שעם שחרורי מבית החולים נדרתי להקדיש את שארית חיי - החיים שניתנו לי במתנה על ידי החברים שהצילו אותי - לדבר האחד שנראה לי חשוב בחיים: השלום. זה נשמע פאתטי, אבל זה היה נכון.