בבית ההבראה בגבעת ברנר קיבלתי מכתב מעורך ״הארץ״, גרשום שוקן. הוא הציע לי לעבוד בעיתונו כשאשתחרר מצה״ל.
כבר לפני המלחמה כתבתי לשוקן וביקשתי להתקבל לעבודה אצלו. ״הארץ״ היה אז אחד משלושת העיתונים החשובים ביישוב (לצד ״דבר״ ו״הבוקר״) והיחיד שלא היה קשור לשום מפלגה. ענתה לי מזכירה שביקשה להתקשר לשם קביעת פגישה. אם אכן התקיימה פגישה כזאת, היא נמחקה מזיכרוני.
בתחילת המלחמה התחיל ״הארץ״ לפרסם עיתון ערב בשם ״יום־יום״, כדי להתחרות ב״מעריב״ שהוקם אז על ידי פורשי ״ידיעות אחרונות״. לכל עיתוני הערב היה פורמאט דומה, חיקוי לעיתוני ה״טבלואיד״ הבריטיים והאמריקאיים. למען הצדק ההיסטורי יש להזכיר שהמתכונת הזאת נוצרה בארץ על ידי אנשי לח״י, שעם יציאתם מהמחתרת הקימו עיתון ערב בשם ״מברק״, שהופיע במשך זמן מה, נסגר ונשכח.
התפקיד של עורך ״יום־יום״ נמסר על ידי שוקן, כדרכו, לאיש קשיש וסולידי, אך בלתי־מתאים. העורך האמיתי היה סגנו, ידידי משכבר הימים בנימין תמוז. כאשר התגייסתי לצה״ל הציע לי תמוז לשלוח לו מדי פעם רשימות על חוויותי. על ההמשך כבר סיפרתי.
בתקופה האחרונה של המלחמה שלחתי לתמוז כמה מאמרים שהיו, לדעתו, רציניים מדי ל״יום־יום״. הוא העביר אותם לעיתון־האם, ושוקן פרסם אותם בעמודיו. נראה שהתרשם מהמאמרים האלה, ומכאן הצעתו. לימים סיפר לי אורי קיסרי המייסד, הבעלים והעורך של השבועון ״העולם הזה״ - שבאותם הימים סעד פעם בחברת שוקן, ובין השניים התפתח ויכוח על הכישורים שלי. קיסרי טען שאני פיליטוניסט מלידה, והסתמך על הפיליטונים שכתבתי, לפני המלחמה, בשבועון שלו. שוקן, לעומת זאת, עמד על כך שאני פובליציסט. וכאשר היתה לשוקן דעה, הוא לא שינה אותה לעולם.