חברת ״הארץ״. בנם, עמוס, שגדל אצל אמו, ירש ברבות הימים את מקומו של אביו כמו״ל העיתון.
ידידי מידד שיף, שלמד איתו בבית הספר היוקרתי לכלכלה בלונדון, סיפר לי שהיו שם כללים מוסכמים להתנהגות בשעת בחינה. הסטודנטים שסיימו מהר קיפלו את הדפים בשקט ונשארו יושבים במקומותיהם, כדי שלא להלחיץ את הסטודנטים הפחות מוכשרים. האדם היחיד שקם ועזב היה גוסטב שוקן, שלימים שינה את שמו לגרשום.
גוסטב־גרשום היה דיקטטור, עורך חזק שהתערב בכל מדורי עיתונו וכפה את רצונו על הכול. כעורך העיתון היומי החשוב היתה לו השפעה רבה. למרבה הצער, השפעה זו לא היתה קשורה בתפיסה רעיונית סדורה ועקבית, ועל רקע זה התנגשנו תוך זמן קצר.
אי־אפשר לומר שלשוקן לא היו דעות. היו לו דעות בשפע, על כל דבר ועניין, ואיש לא הצליח לשנות אותן. הצרה היתה שלא היה קשר בין הדעות השונות שלו. לא פעם נקבעו על ידי מי שפגש באחרונה, בעיקר אם היו אלה אנשים רמי מעלה, ובמיוחד קציני צה״ל. אך משנקבעה דעתו על נושא מסוים, היא לא היתה עוד נתונה לשינוי.
כאשר הציע לי שוקן את התפקיד החשוב, הוא הכיר את דעותי. הרי הוא עצמו החליט לפרסם את המאמרים שכתבתי במהלך המלחמה, ובהם הטפתי לברית עברית־ערבית ולמדינה ליברלית וחילונית, שתעניק שוויון זכויות גם לאזרחיה הערבים. לכן הופתעתי כאשר נתקלתי פעם אחרי פעם בהתנגדות שלו לפרסום מאמר ראשי שלי.
פעם ביום היתה נערכת ישיבה של הנהלת המערכת, ושם נדון גם המאמר הראשי של גיליון יום המחרת. שוקן, אני או מישהו אחר היה מציע נושא, נערך דיון ובסוף הכריע שוקן.
בימים ההם הפקיע דוד בן־גוריון שטחים עצומים מידי הערבים, גם הערבים שנותרו במדינה, כדי ליישב עליהם עולים יהודים. באחת מישיבות המערכה נדון מקרה שבו פינה צה״ל כפר ערבי בקרבת הגבול הסורי וגירש את תושביו לתוך המדינה. הצעתי לכתוב מאמר ראשי חריף נגד המעשה, ושוקן תמך ברעיון. כעבור כמה ימים אירע מקרה דומה בכפר סמוך. להפתעתי התנגד שוקן בתוקף לכתיבת מאמר נגד מעשה זה. על אף שלא היה שום הבדל בין שני המקרים, התעקש שוקן שאין כל דמיון. אחיו גדעון, שהיה קצין בכיר, ״הסביר״ לו את העניין.