בכסף שהרווחתי מהספר קניתי קודם כול אופנוע משומש מראובן הובר, חברי לפלוגה. זה היה אופנוע בריטי כבד, מצ׳לס עם מנוע בנפח 500 סמ״ק, שהעלה עוד יותר את מפלס המאצ׳ואיזם שלי, שממילא כבר הרקיע שחקים במהלך המלחמה. עד אז רכבתי רק על הקטנוע שרכשו הורי אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להוביל כביסה.
רכבתי על האופנוע שלי לכל פינה בארץ. קשה מאוד לרכוב על אופנוע כבד מבלי להגיע למהירויות העולות בהרבה על המותר, בייחוד כשאתה חדור ברוח המאצ׳ואיסטית של ״שועלי שמשון״ - רוח שלא נטשה אותי לגמרי עד היום. כתם קטן של מים, לא כל שכן של שמן, עלול להפיל את הרוכב בסיבוב או בשעת עצירה חדה. לא נהגנו אז לחבוש קסדות. נפלתי מהאופנוע הזה כמה פעמים, אך למזלי יצאתי בכל פעם בפציעות קלות. אחרי שנתיים החלטתי שהתגריתי בגורל די והותר, ובלב דואב החלפתי את האופנוע במכונית הראשונה שלי. אבל אז כבר לא עבדתי ב״הארץ״.
אילו הסתפקתי במעמדי החדש כחביב הקהל ואהוב הממסד יכולתי לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל ירח הדבש שלי עם הממסד הגיע לסוף חטוף. באשמתי.
באחד הימים נסעתי באוטובוס, ושמעתי שני נערים כבני 17 מדברים על הספר שלי. הם הבינו ממנו שהמלחמה היתה חוויה נהדרת ומסעירה, עולם של סכנה, גבריות ורעות. השניים קוננו על כך שלא הספיקו, בגלל גילם, להיות חיילים בתש״ח. צותתי לשיחתם והזדעזעתי. הייתי משוכנע ש״בשדות פלשת״ הוא ספר פציפיסטי, המתאר בלי כחל וסרק את מוראות המלחמה, ולזוועתי נוכחתי לדעת שהוא מתקבל על ידי קוראים צעירים כשיר הלל למלחמה.
למען האמת - לא הייתי צריך להיות מופתע. לי עצמי קרה דבר דומה כאשר קראתי, בנעורי, את ״במערב אין כל חדש״, ספר שעשה עלי רושם עצום והשפיע על כל כתיבתי על המלחמה. היצירה נחשבה לשיא הספרות הפציפיסטית. עובדה: עוד לפני שהגיעו לשלטון הכריזו הנאצים על המחבר, אריך־מאריה רמרק, כעל אויב הציבור. כאשר הופיע הסרט המבוסס על הספר, עורר יוזף גבלס, אז מנהיג המפלגה הנאצית בברלין, מהומות ברחוב, גייס רבבות אנשי פלוגות הסער וניסה למנוע בכוח את ההצגה. הוא טען שהספר משמיץ את החיילים, גיבורי המלחמה, מטיף לתבוסתנות ומערער את נכונות הנוער הגרמני להגן על המולדת. מובן שביום שריפת הספרים שערך גבלס בברלין אחרי שהנאצים הגיעו לשלטון, תפסו ספריו