״הצד השני״ נכתב במהירות, שנה אחרי המלחמה, ושיקף את מצב רוחי אז. למען האמת, תמיד העדפתי בלבי את הספר השני.
כשהספר היה מוכן ולבי טוב עלי, הגשתי אותו למו״ל שלי לפרסום. נחום טברסקי קרא והזדעזע עד למעמקי נפשו. הספר היה, בעיניו, תועבה. ממש כך. מה? זה מה שעשו חיילי צה״ל?! כך הם דיברו? בושה וחרפה לכתוב כך!
לא מצאתי מו״ל ליצירה החדשה. כמעט נואשתי, כאשר נמצאה הוצאה קטנה שהסכימה לפרסמה. המו״ל, אדם בשם שמעוני, לא התעניין בתוכן הספר. הוא ידע שכתבתי את רב המכר המצליח ביותר בשוק, והיה בטוח שגם ספרי השני יצליח כמוהו. הספר הופיע, וגרם לשערורייה(אז קראו לזה ״סקנדל״) רבתי.
קשה לתאר את הזעזוע. הממסד ניער את חוצנו ממני באחת. מאיגרא רמא של פופולריות צנחתי לבירא עמיקתא של שנאה, בוז, נידוי. אנשים הפנו לי עורף. הנערות שנענו לחיזוריו של הגיבור הלאומי לא רצו שום עסק עם בוגד, פורנוגרף חסר בושה, משמיץ חיילינו הגיבורים.
המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים אזלה חיש מהר, ומהדורה שנייה לא היתה. הימים היו ימי ה״צנע״, הנייר חולק על ידי הממשלה בקיצוב, והשלטונות פשוט לא העניקו להוצאת שמעוני את הרישיון לרכישת הנייר הדרוש לפרסום מהדורה נוספת. באופן מעשי, הספר הוחרם. ההוצאה של שמעוני נעלמה כלא היתה. מהדורה נוספת של ״הצד השני״ הופיעה רק כעבור שנים.
עד היום ניגשים אלי אנשים קשישים ומספרים לי שקריאת הספר היתה להם, בשעתו, חוויה טראומתית. גם כעבור שישים שנה ויותר הם נזכרו בפרט זה או אחר בספר, שאני שכחתי מזמן.
הפעם הייתי פטור מלהגיש עותק של הספר לגרשום שוקן, כי בעת הוצאתו, באביב 1950, כבר לא הייתי חבר במערכת עיתונו.
בתקופת הבטלה שלי ב״הארץ״ פנה אורי קיסרי לגרשום שוקן וביקש ״לשאול״ אותי יום אחד בשבוע, כדי שאעזור לו בעריכת ״העולם הזה״.
בשנה שלפני מלחמת תש״ח כתבתי מדי פעם פיליטונים בשביל השבועון הזה. הייתי מושפע מהשבועון הסאטירי הבריטי ״פאנץ׳״, וההומור המיוחד שלו עורר בי - אני מודה - את יצר החיקוי. מדי פעם מסרתי לקיסרי הומורסקות ברוח זו.
משרד השבועון שכן בשני חדרים ברחוב לילינבלום, ליד קולנוע ״עדן״. שמתי לב לרהיטי העץ המגולפים בחדר העורך.
״העולם הזה״ מצא חן בעיני. הוא הוקם על ידי קיסרי ב־1937 בשם ״9 בערב״,