ומשך אליו כמה מטובי הכותבים ביישוב. קיסרי היה יליד הארץ, והנהיג בשבועון סגנון עברי קליל וקריא, בניגוד לסגנון המזרח אירופי המסורבל והמליצי של כל העיתונות היומית. כחניך התרבות הצרפתית שם קיסרי את הדגש על הצד הקל של החיים. הוא היה, כמובן, נאמן לממסד, אבל חיי הלילה וענייני החברה היו חשובים בעיניו לא פחות מהמאבק הלאומי. סיסמת השבועון - ״ריתמוס החיים, דופק הזמן״
- הופיעה בראש עמוד השער.
קיסרי עצמו היה מין מהדורה ארצישראלית של איש בולווארים פאריסאי, מוריס שבלייה מקומי. הוא היה מעריץ גדול של נשים, טיפח צעירות יפות, כמו הפסנתרנית פנינה זלצמן, וחיזר - כולל נשיקות יד - אחרי כל אישה נאה שנקרתה בדרכו. אף שהיה נשוי באושר ואב לבנים, החזיק, כדרך הצרפתים, דירת רווקים כדי להתבודד - לבדו או בחברת אישה. היה חשוב לו לשמור על דימוי זה גם כשעלומיו היו מאחוריו. בסך הכול היה אדם נחמד מאוד, נוח לבריות, עדין ונעים הליכות, והשבועון שיקף את אופיו זה.
אחרי מלחמת העולם שינה קיסרי את שם השבועון ל״העולם הזה״, אולי כדי להעניק לו חזות רצינית יותר. אך במרוצת הזמן קהתה התלהבותו ממנו. הוא כתב טורים קבועים בעיתונים היומיים, והעבודה ב״העולם הזה״ משכה אותו פחות ופחות, מה גם שלא היה לו שום חוש לעניינים כספיים. השבועון הפסיד כסף, וחוששני שגם רימו אותו על כל צעד ושעל.
הוא ביקש ממני לקבל לידי את העריכה הטכנית של השבועון, כשהוא ממשיך לכהן כבעלי העיתון וכעורכו הראשי. הייתי אמור לעשות רק את העבודה השחורה
- לערוך את החומר, לעמד את העמודים ולפקח על הדפוס, מבלי לשנות את המתכונת, וזה היה אמור להעסיק אותי יום אחד בשבוע. שוקן נתן את הסכמתו, והתוספת להכנסותי היתה רצויה מאוד. כך התמחיתי בטכניקה של הוצאת שבועון, אך עדיין לא ידעתי עד כמה שזה יהיה חשוב לי בקרוב.
המפנה הגדול בחיי התחיל כאשר שאל אותי אורי קיסרי אם אני מעוניין לקנות ממנו את השבועון. פשוט נמאס לו. הוא הפנה אותה הצעה גם לשני מועמדים אחרים: גרשום שוקן מ״הארץ״ ועזריאל קרליבך, עורך ״מעריב״.
הרעיון קסם לי. יחסי עם שוקן הגיעו עד משבר, והבנתי שאין לי עתיד שם. אנשים רבים היו בוודאי מאושרים לקבל משכורת טובה מבלי לעבוד, וליהנות באותה עת מהמעמד והיוקרה של חבר מערכת ״הארץ״. אותי זה לא משך. הצעת קיסרי באה לי בדיוק ברגע הנכון.